מ"רשת ביטחון" ל"מלכודת עוני": מדוע מערך הבטחת ההכנסה חייב חישוב מסלול מחדש לקראת עידן הבינה המלאכותית
מספר המשפחות המקבלות הבטחת הכנסה בישראל צנח מכ-155 אלף ב-2003 לכ-49 אלף כיום, אך העוני לא נעלם. תנאי זכאות נוקשים, קיזוזי קצבאות ואובדן הטבות נלוות הופכים את היציאה לעבודה למהלך שעלול לפגוע בהכנסה. לקראת השינויים הצפויים בשוק התעסוקה בעקבות מהפכת הבינה
המלאכותית, נדרשת רפורמה שתהפוך את רשת הביטחון ממנגנון המשמר עוני לכלי המעודד עצמאות כלכלית
החוזה החברתי הבסיסי ביותר בין מדינה לאזרחיה קובע שאף אדם לא ייפול לתהום כלכלית שאין ממנה דרך חזרה. בישראל, החוזה הזה עובר בימים אלו את אחד ממבחני הלחץ הקשים בתולדותיו, על רקע יוקר מחיה מאמיר ושוק תעסוקה משתנה. כדי להבין את עומק המשבר שאליו נקלענו, חובה עלינו לעשות תחילה סדר במושגי היסוד של רשת הביטחון החברתית, שלעתים קרובות מתערבבים בשיח הציבורי והפוליטי: דמי אבטלה, מס הכנסה שלילי והבטחת הכנסה.
דמי אבטלה הם מנגנון ביטוחי קצר מועד. עובד ששילם פרמיה משכרו לאורך שנות עבודתו זכאי לפיצוי זמני (חלף שכר) כשנקלע לפיטורים, עד שימצא עבודה חדשה. "מס הכנסה שלילי" (מענק עבודה), לעומת זאת, הוא מנגנון תמרוץ חיובי של רשות המסים, שנועד לעודד השתתפות בשוק התעסוקה. הוא משולם לאנשים עובדים המשתכרים שכר נמוך, וככל שהם עובדים יותר (עד רף מסוים), כך המענק שלהם מהמדינה גדל. זהו כלי שנועד להפוך את היציאה לעבודה למשתלמת יותר.
לעומת שניהם, קצבת הבטחת הכנסה, המנוהלת ומשולמת על ידי המוסד לביטוח לאומי, היא רשת המגן האחרונה בהחלט של החברה הישראלית. היא אינה מבוססת על צבירת זכויות בעבר ואינה מהווה "בונוס" לעובדים, אלא נועדה להבטיח קיום מינימלי בכבוד למי שאינו מסוגל לפרנס את עצמו כלל, או לעובדים המצויים בתחתית הסולם ששכרם כמעט אפסי. זוהי התגלמותה של הערבות ההדדית ומדינת הרווחה.
אלא שהנתונים מספרים סיפור עגום של נסיגה ממשלתית מתמשכת מאחריות זו. קו השבר המרכזי התרחש ברפורמה הכלכלית הדרמטית של שנת 2003. תחת אצטלה של "עידוד תעסוקה" וקיצוץ קצבאות, חל כרסום עמוק ושיטתי במערך החיוני הזה. אם בשיא המשבר של 2003 נתמכו לא פחות מ-155,178 משפחות על ידי קצבת הבטחת הכנסה, היום המספר הזה התכווץ לכ-48,894 משפחות בלבד.
במבט שטחי, פקידי האוצר יכולים לחגוג את הירידה התלולה הזו כהצלחה כבירה במיגור התלות בקצבאות. אך צניחה קיצונית זו אינה מעידה בשום צורה על הכחדת העוני העמוק בישראל. היא נובעת, למרבה הצער, מהקשחה של תנאי הזכאות, משחיקת הקצבאות, מהקמת חסמים בירוקרטיים סבוכים ומהפיכת המערכת למסננת אגרסיבית, שדוחה כ-60% מהתביעות המוגשות אליה מדי חודש. העוני לא נעלם, הוא פשוט הפסיק להיות מתוקצב.
כשהיציאה לעבודה הופכת להפסד כלכלי
הכשל החמור ביותר של המערכת הוא שהיא הפכה למלכודת עוני המדכאת כל יוזמה ותמרוץ לחזרה למעגל העבודה. המעבר מהסתמכות על "הבטחת הכנסה" אל היעד המיוחל של יציאה לעצמאות וקבלת "מס הכנסה שלילי" כעובד מן המניין רצוף ב"עמק מוות" של קיזוזים. בלב העיוות עומד מנגנון ה"דיסריגרד" - אותו סכום הפטור מניכוי, שאדם רשאי להשתכר מעבודתו.
כיום, יחיד רשאי להרוויח 688 שקלים בלבד בחודש מעבודה בטרם תיפגע קצבתו. מעבר לסכום זעום זה, על כל שקל נוסף שהעובד ירוויח בזיעת אפו, המדינה תקזז 70 אגורות שלמות מקצבתו.
האבסורד מקבל ממדים הרסניים אף יותר כשמוסיפים למשוואה את תופעת "צוק ההטבות". זכאות להבטחת הכנסה אינה רק קצבה כספית קטנה, אלא כרטיס כניסה לשורת הטבות הישרדותיות קריטיות: סיוע משמעותי בשכר דירה (באלפי שקלים) או דיור ציבורי, פטורים מארנונה והנחות בחשמל ובתחבורה ציבורית.
ברגע שמקבל הקצבה מגדיל מעט את היקף משרתו ושכרו חוצה את רף הזכאות התחתון, הוא נופל מאותו צוק ומאבד בבת אחת את הקצבה ואת כל ההטבות הנלוות גם יחד. התוצאה הכלכלית ברורה: המס השולי האפקטיבי על עבודתו מטפס הרבה מעבר ל-100%. במקום לתמרץ עבודה, המדינה קונסת בחומרה את מי שמנסה לחלץ את עצמו.
כדי לדחוף את העובדים הללו בחזרה לשוק התעסוקה, נדרש שינוי דרמטי ודחוף בתמריצים המבניים של חוק הבטחת הכנסה. בראש ובראשונה, הכרחי להעלות משמעותית את תקרת הדיסריגרד ולמתן את שיעור הקיזוז התלול, כך שכל שעת עבודה נוספת תשתקף מיד כתוספת נטו להכנסה הפנויה של המשפחה.
במקביל, חייבים לשחרר את ה"חנק הבירוקרטי" של מבחן הרכב. לא ייתכן שבעידן שבו ניידות היא תנאי בסיסי להשתלבות תעסוקתית, במיוחד בפריפריה, החזקת רכב ישן ופשוט תפסול אוטומטית זכאות בשל רף שווי ארכאי.
מעבר לכך, כדי לנטרל את הפחד מפני הנפילה מ"צוק ההטבות", על המדינה ליישם מודל של המשך מדורג של ההטבות הנלוות (בארנונה, בדיור ובחשמל) לתקופת מעבר, גם לאחר שהעובד משתלב במשרה מלאה וחוצה את רף הזכאות לקצבה. צעדים אלו, לצד פתיחת אפשרויות למסלולי הכשרה מקצועית ממוקדים, יעניקו לעובדים את הביטחון הנדרש כדי לקחת את הסיכון הכרוך ביציאה לעבודה ולצעוד לעבר עצמאות כלכלית ארוכת טווח.
מהפכת הבינה המלאכותית מחייבת רשת ביטחון חדשה
מעבר לתיקון עוולות ההווה, מבט רחב יותר מחייב אותנו להבין שרפורמה בהבטחת הכנסה היא תשתית הכרחית לכלכלה של המחר. אנו ניצבים כעת בפתחה של מהפכת הבינה המלאכותית (AI) והאוטומציה המואצת. משרות רבות שעד כה סיפקו פרנסה בסיסית לעובדי כפיים, לפקידים ולאנשי שירות צפויות להצטמצם משמעותית או להיעלם כליל בתוך עשור. תרחיש זה מוציא את רעיון "ההכנסה הבסיסית האוניברסלית" (UBI) ממחוזות התיאוריה האוטופית והופך אותו לחלופה מאקרו-כלכלית בעתיד הנראה לעין.
כאשר המציאות הטכנולוגית הזו תכה במלוא עוצמתה והאבטלה המבנית תזנק, המדינה תזדקק למנגנון מודרני, יעיל ושקוף לחלוקת משאבי קיום מינימליים לכל אזרח, ללא קשר למעמד תעסוקתי צר שייתכן שכבר לא יהיה רלוונטי עבור רבים.
המוסד לביטוח לאומי הוא התשתית המוסדית המרכזית שעליה אמור להיבנות המודל העתידי הזה. אם נשכיל לתקן היום את כשלי הדיסריגרד, נפרק את החומה של "צוק ההטבות" ונאפשר שילוב אמיתי של בניית הון אנושי, נייצר מערכת חברתית גמישה, מעודדת צמיחה וצודקת יותר.
כך לא רק נחלץ רבבות ממעגל העוני הכרוני בהווה, אלא גם נניח מבעוד מועד את היסודות הקריטיים שיאפשרו לחברה הישראלית לשגשג ברעידת האדמה התעסוקתית שמביא עמו המחר.
הכותב הוא סמנכ"ל כלכלה ומדיניות בהסתדרות ומשמש בנוסף כיו"ר ועדת הבטחת הכנסה במוסד לביטוח לאומי.
