"והוא שיהיה הדבר לפי שעה, כגון אליהו בהר הכרמל"

ראינו שהרמב"ם פוסק, שנביא אינו יכול לצוות לעבור על דברי תורה. אבל, בהמשך יוצר הרמב"ם חריג חשוב: הוראת שעה. לא במובן שהיא קיבלה בחקיקה הישראלית (יש "הוראות שעה" התקפות שנים על גבי שנים), אלא במשמעותה המילולית: הוראה לאירוע בודד ולזמן קצוב וקצר. מדוע? משום שהקב"ה, נותן התורה, הוא שמצווה על כך באמצעותו.

"אם יאמר לנו הנביא, שנודע לנו שהוא נביא [לפי המבחנים שפירט הרמב"ם], לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או על מצוות הרבה, בין קלות בין חמורות, לפי שעה - מצוה לשמוע לו. וכך למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה [דור מפי דור עד משה רבינו]: בכל, אם יאמר לך הנביא 'עבור על דברי תורה', כאליהו בהר הכרמל - שמע לו, חוץ מעבודה זרה".

בסיפור המפורסם של אליהו ונביאי הבעל בהר הכרמל, הקריב אליהו עולות לה', נביאי הבעל הקריבו - להבדיל - עולות לאליל והמבחן היה אצל מי תרד אש מן השמים ותאכל את הבשר. אליהו ניצח, העם קרא "ה' הוא האלוהים" ונביאי הבעל חוסלו. אבל מעשהו של אליהו היה עבירה חמורה שהעונש עליה הוא מיתה: הקרבת קורבן מחוץ לבית המקדש, שעמד אז בירושלים. אלא שזוהי בדיוק הדוגמא המובהקת להוראת שעה על פי נביא:

"והוא שיהיה הדבר לפי שעה, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ, וירושלים נבחרה, והמקריב בחוץ חייב כרת. ומפני שהוא נביא, מצוה לשמוע לו... ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו: נעקר מה שכתוב בתורה 'פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה'? היה אומר: לא, אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שציווה משה, אבל אני היום אקריב בחוץ בדבר ה', כדי להכחיש נביאי הבעל".

הנביא חייב להדגיש שהמצוה הבסיסית עומדת בעינה ושהוא פועל בצורה נקודתית בלבד ובדבר ה'. "ועל הדרך הזאת, אם ציוו כל הנביאים לעבור לפי שעה - מצוה לשמוע להם. ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם - מיתתן בחנק [בתלייה]", כדין נביא שקר. "וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה, או שאמר בדין מדיני תורה שה' ציווה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני [שלא נפסקה הלכה כמותו] - הרי זה נביא שקר וייחנק, אף על פי שעשה אות". חשוב לשים לב: המחלוקת בהלכה מותרת בהחלט, אך אסור לבוא ולנסות לשנות אותה ולטעון שהדבר נעשה בציווי מפי ה'.

ועוד סייג חשוב בנושא הוראת השעה: "במה דברים אמורים? בשאר מצוות. אבל בעבודה זרה - אין שומעין לו, ואפילו לפי שעה. ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים ואממר שה' ציווהו שתיעבד עבודה זרה היום בלבד או בשעה זו בלבד" ודינו מיתה. והרי עשה אותות? העובדה שציווה לעבוד עבודה זרה מלמדת, שהיו אלו אותות כישוף ולא אותות אמת. (הלכות יסודי התורה, פרק ט').