בין הבחירות בהונגריה לבין יום העצמאות בישראל

חשוב מאוד להבין, כי דמוקרטיה אינה מצב בינארי - או שיש או שאין. יש מנעד נרחב בין רודנויות מוחלטות כגון זו של צפון קוריאה לבין הדמוקרטיות המובילות של סקנדינביה. לפי מדד הדמוקרטיה של אקונומיסט ל-2025, בין הדמוקרטיות המלאות מצויות קנדה, אוסטרליה, גרמניה, צרפת, ספרד ופורטוגל. ארה"ב, ישראל, איטליה ודרום אפריקה הן "דמוקרטיות פגומות". משטרים היברידיים (משהו באמצע) נמצאים בהודו, ברזיל וארגנטינה; מסמכים סמכותניים - בטורקיה, הונגריה, מרוקו וירדן; ואילו רוסיה, סין, איראן, סעודיה ומצרים הן רודנויות.

דמוקרטיה גם לא נמדדת אך ורק בבחירות. אפילו באיראן יש בחירות לנשיאות ולפרלמנט, למרות שהאייתולות הם הקובעים מי יוכל להתמודד. הבחירות בטורקיה נחשבות לחופשיות וארדואן התקשה בהן בשנה שעברה. ברור שהמדינות הללו אינן דמוקרטיות.

• טריליון דרכים לשלם - איך ייראה ארנק העתיד?
• קודם למצוא עבודה ולקנות בית ורק אחר כך להתחתן
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• מטוס החלל האמריקאי שישנה את פני המלחמה ואיך הוא קשור...

יש להבחין בין דמוקרטיה פורמלית לבין דמוקרטיה מהותית. זוכרים את "הרפובליקות הדמוקרטיות העממיות"? למרות השם, היו אלו רודנויות קומוניסטיות. אם יש בחירות אבל הן אינן חופשיות, זו אינה דמוקרטיה. אם יש בחירות חופשיות אבל אין עיתונות חופשית ואין בתי משפט עצמאיים, זוהי במקרה הטוב דמוקרטיה פגומה.

גם בחירות כהלכתן אינן בהכרח ערובה לדמוקרטיה, ולא צריך להגיע לדוגמאות קיצוניות. שלטון הרוב איננו עריצות הרוב, כי יש עקרונות יסוד דמוקרטיים שאי-אפשר לשנות אפילו ברוב של 100% בפרלמנט. אי-אפשר לבטל את הבחירות. אי-אפשר לסגור את כל בתי התפילה של דת מסוימת. אי-אפשר לקבוע שכל המשרות בשירות הציבורי יינתנו לגברים/לנשים. אי-אפשר לשלול את סמכויותיהם של בתי המשפט.

דמוקרטיות לרוב אינן קורסות בבת אחת. אפילו אם מתחוללת הפיכה צבאית, זוהי תוצאה של תהליכים ארוכים וכרסום מתמשך. ואם סמכותנים משתלטים עליהן מבפנים, הם צריכים זמן כדי לנצח בבחירות ולאחר מכן כדי להשליט את מרותם. לכן, חייבים להיות עירניים כל העת ולזהות את אותות הסכנה.

ארה"ב חוגגת השנה 250 שנה להקמתה, תוך שהדמוקרטיה המפוארת שלה מצויה בסכנה הגדולה ביותר אי-פעם - בעטיו של דונלד טראמפ. הנטיות הסמכותניות שלו ניכרות לעין והוא אפילו לא מנסה להסתיר אותן. בקדנציה הראשונה שלו היו מולו ריסונים מסוימים בדמות שרים חזקים, רצונו להיבחר שוב והקורונה שטרפה את הקלפים. כל אלו אינם קיימים כעת.

הנה רק אחדות מן ההוכחות, ממש על קצה המזלג. הוא ממנה לתפקידים בכירים נאמנים אישיים שאינם מתאימים. הוא מפטר בכירים בסוכנויות עצמאיות ובראשן הפדרל ריזרב. הוא מפעיל את המשמר הלאומי נגד מפגינים. הוא מכפיש בגסות ובשקרים את יריביו. הוא תוקף שופטים הפוסקים נגדו. הוא מפר צווים שיפוטיים. הוא חותם על מאות צווים נשיאותיים העוקפים את החקיקה. הוא מעניק חנינות לפורעי 6 בינואר ולתורמיו. הוא ומשפחתו מרוויחים מאות מיליונים בעסקיהם האישיים בזכות תפקידו. הוא הרס חלק מהבית הלבן כדי להקים אולם נשפים. הוא השתלט על מרכז קנדי לאמנויות הבמה.

הוא מבזה אמצעי תקשורת ביקורתיים ותובע מהם מיליארדים. הוא מאיים לשלול רשיונות של רשתות טלוויזיה. הוא דורש הליכים פליליים נגד יריביו האישיים והפוליטיים. הוא פועל נגד אוניברסיטאות העילית. הוא יוזם מהלכים שיפגעו בשיעור ההצבעה. הוא מנהל מלחמה באיראן בלא אישור הקונגרס. הוא הציב את כלתו בתפקיד יו"ר המפלגה הרפובליקנית. הוא כופר בתוצאות בחירות 2020. הוא מדבר על כהונה שלישית בלתי חוקתית.

הממשלה הנוכחית מנסה להשתלט על כל דבר ולהשתיק כל ביקורת. זה בכלל לא קשור למה שהיא מכנה "רפורמה משפטית" ולמה שהוא בפועל הפיכה משטרית. הם ניסו לקבל שנת כהונה חמישית תוך משחק בתאריכי הבחירות. הם ניסו להציב את יוסי שלי בראש הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הם ניסו להשתלט על הספרייה הלאומית כדי להעיף משם את שי ניצן. וזה היה בשבועות הראשונים של הקדנציה.

מאז - הרשימה אינה מסתיימת. על הכוונת שלהם נמצאים כל מי שיכולים לבלום אותם ולהתנגד להם: בית המשפט העליון. המפגינים. היועצת המשפטית לממשלה. היועצים המשפטיים בכנסת. תאגיד כאן. ערוץ 12. ערוץ 13. היועצת המשפטית של ועדת הבחירות המרכזית.

המשטרה כבר נפלה בידיו של איתמר בן-גביר. מי יודע מה יקרה לשב"כ תחת דוד זיני ולמוסד תחת רומן גופמן. האלימות המילולית שלהם שוברת שיאים. בנימין נתניהו נושא הצהרות ומסרב לענות לשאלות. הם מערבים את דונלד טראמפ בענייניה הפנימיים של ישראל, כדי להציל את נתניהו ממשפטו.

ישראל היא חלק מהמערב הדמוקרטי והליברלי. שותפיה האמיתיים הם שליטים דמוקרטיים, גם אם יש חילוקי דעות איתם (עמנואל מקרון, קייר סטארמר, פרידריך מרץ), ולא רודנים וסמכותנים (נרנדרה מודי, ויקטור אורבן). הברית העמוקה עם ארה"ב בנויה במידה רבה על זהות ערכים, אבל כעת היא נמצאת במצב הגרוע ביותר אי פעם - בין היתר משום שישראל מתקרבת יותר ויותר לסמכותנות. ל-60% מהאמריקנים יש דעה שלילית על ישראל. לראשונה בהיסטוריה, התמיכה בפלסטינים גדולה מאשר בישראל לפי סקר גאלופ מחודש פברואר: 41% מול 36%.

הזדהותו המוחלטת של בנימין נתניהו עם דונלד טראמפ גרמה לישראל לאבד במידה רבה את תמיכת הדמוקרטים. התמיכה בישראל הייתה עשרות שנים מוסכמת על שתי המפלגות. לא עוד. בסנאט יש 47 דמוקרטים; השבוע הצביעו 40 מהם נגד אספקת דחפורים לצה"ל ו-36 נגד אספקת תחמושת; בין תומכיה של ישראל לא היה ולו אחד מבין המועמדים האפשריים לנשיאות בעוד שנתיים. בלי תמיכה דו-מפלגתית של ארה"ב, קיומה של ישראל בסכנה.

אנחנו מאבדים גם את הרפובליקנים, כפי שעולה מנתוני CNN השבוע. בקרב רפובליקנים מתחת לגיל 50, בשנת 2022 הדעה החיובית על ישראל עלתה ב-28 נקודות האחוז על השלילית; כיום השלילית גבוהה מהחיובית ב-16 נקודות. בין הדמוקרטים המתונים (לא "השמאל הפרוגרסיבי") ישראל צנחה מפלוס שלוש למינוס 55 - קריסה של 58 נקודות האחוז בתוך ארבע שנים. בין כל הבוגרים בארה"ב, ישראל עברה מפלוס 13 למינוס 23. בין כל הגברים מתחת ל-50, ללא הבדל מפלגתי, הפער השלילי גדל משלוש נקודות ב-2022 ל-47 כיום; אלו הם מנהיגי העשור הבא. הדעה על נתניהו בתחילת 2024 הייתה בפלוס תשע נקודות; כעת היא במינוס 23.

מגילת העצמאות מגדירה שוב ושוב את ישראל כמדינה יהודית, אבל המילה "דמוקרטית" אינה נזכרת בה. השר לשעבר דן מרידור סבור, כי דוד בן-גוריון רצה להימנע ממילה זו, כדי שאיש לא יעלה על דעתו שישראל יכולה להיות "דמוקרטיה עממית" - דהיינו דיקטטורה קומוניסטית. אבל כל ערכי הדמוקרטיה מצויים במגילה: בחירות, חוקה, שוויון וזכויות אדם.

הוויכוח הישן על "יהודית ודמוקרטית" יסודו בהבנה לפיה מדובר בשני מאפיינים של המדינה העלולים להתנגש זה עם זה. לטעמי זוהי קריאה שגויה ולכן ממילא הוויכוח מיותר. "יהודית" היא סיבת קיומה של ישראל: מולדתו של העם היהודי. "דמוקרטית" היא אופן קיומה של ישראל: שיטת המשטר שלה. ישראל לא תתקיים אם לא תהיה גם יהודית וגם דמוקרטית. מי שמאיים על הדמוקרטית, גרוע ומסוכן בדיוק כמו מי שמאיים על היהודית.