
מחלוקת על ואן גוך ב-180 מיליון דולר בסות'ביס
בקטלוג של סות'ביס כבר מופיעה שורת הבעלות מ-1936: הציור עצי ערמון בפריחה של וינסנט ואן גוך עבר אז ממשפחת פישר לידי אנרייט ומרסל קפפרר, דרך הגלריה של פול קסירר באמסטרדם. לקראת מכירת הערב בניו-יורק, באי כוח יורשי המוציא לאור היהודי סמואל פישר פנו לבית המכירות וביקשו להסיר את היצירה מהמכירה, בטענה שאותו מעבר לא היה עסקה רגילה אלא מכירה בכפייה, על רקע רדיפות הנאצים ויציאת המשפחה מברלין.
היצירה מוצעת במכירת הערב של אוסף בלאקייר-ארייטה, המיועדת ל-18 בנובמבר. בקטלוג הרשמי ההערכה מצוינת כנתון שיש לבקש אותו, ובמקביל הועמד שווי של 180 מיליון דולר. ב-2022 נמכר ציור אחר של ואן גוך במכירה פומבית תמורת 117 מיליון דולר.
מסות'ביס נמסר כי בית המכירות ערך מחקר נרחב על תולדות הבעלות, מודע לחששות שהעלו נציגי היורשים ומקיים עמם שיח. לשיטתו, המחקר עד כה לא הניח תשתית לכך שהיצירה נמכרה בכפייה, והוא מחויב לפעול להסדר שיניח את דעת הצדדים. הקטלוג ממשיך להציג את הלוט במכירה.
איך הגיע הציור מאובר-סור-אואז לידי משפחת פישר?
ואן גוך צייר את היצירה באובר-סור-אואז, מצפון לפריז, במאי 1890, בשבועות האחרונים לחייו. במכתב לאחיו תאו, באותם ימים, הוא מסר שסיים ציור של עצי ערמון. מדובר בשמן על בד בגודל 70 על 58 סנטימטר, והוא רשום בקטלוגים של האמן כמספר 751. אחרי מותו עברה היצירה לאחיו תאו, ואחריו לאלמנתו יוהנה ואן גוך-בונגר. ב-1905 רכש אותה הסוחר פול קסירר בברלין, ומשם עברה לנסיך אלכסנדר ברתייה, לגלריות בפריז ולאוסף גוסטב פאיה. ב-1909 רכש אותה סמואל פישר, מייסד הוצאת ס. פישר, אחת ההוצאות הספרותיות המרכזיות בגרמניה באותה תקופה, והיא הוחזקה בביתו בגרונוולד שבברלין.
הידעת?כמה ציורי ערמונים בפריחה צייר ואן גוך באותו חודש?
פישר נפטר ב-1934, והיצירה עברה בירושה לבתו בריגיטה ולבעלה גוטפריד ברמן-פישר, שניהל את ההוצאה. בקטלוג של סות'ביס נכתב כי ב-1932 או ב-1933 הופקדה היצירה אצל קסירר באמסטרדם, וכי ב-1936 רכשו אותה אנרייט ומרסל קפפרר מפריז דרך אותה גלריה. בתקופת ההפקדה היא הוצגה במוזיאון בוימנס ברוטרדם ובקונסטהאלה בברן, כלומר עמדה לעיני הקהל שנים לפני המכירה עצמה. אחר כך הוחזקה בניו-יורק, אצל וילדנשטיין, נרכשה בידי המפיק ג'ורג' באדי גארד דה סילבה בלוס אנג'לס, עברה לאספנית הארייט האריס-ג'ונאס, וחזרה לווילדנשטיין. הבעלים הנוכחיים, משפחת בלאקייר-ארייטה מבואנוס איירס, רכשו אותה ב-1975. התצוגה הפומבית האחרונה הרשומה בקטלוג היא במוזיאון גוגנהיים בניו-יורק, ב-1964, ומאז היצירה כמעט לא נראתה בקהל.
היורשים טוענים שהמכירה באמסטרדם נעשתה מתוך מצוקה כלכלית שנכפתה על ההוצאה ועל המשפחה תחת השלטון הנאצי, כשהם יוצאים מברלין. הולנד היתה אז מחוץ לשליטת גרמניה, והכיבוש שם החל שנים אחר כך, ב-1940. המכירה מחוץ לגבולות הרייך היא ציר במחלוקת. יש בה כדי לתמוך בטענה שהעסקה נעשתה בתנאים רגילים; היורשים רואים בה תוצאה של הרדיפה שהחלה בגרמניה, גם אם הקונה ישב בפריז והגלריה פעלה באמסטרדם.
מתי מכירה בשוק ניטרלי נחשבת למכירה בכפייה?
עקרונות וושינגטון מ-1998, שגובשו בוועידה על נכסי עידן השואה, אינם חוק מחייב. הם קוראים לזהות יצירות שהוחרמו בידי הנאצים ולא הושבו, להתחשב בפערים בתיעוד הבעלות, ולפעול במהירות לפתרון צודק והוגן, שמותאם לנסיבות כל מקרה. הצהרת טרזין מ-2009, אף היא הצהרה שאינה מחייבת משפטית, מרחיבה במפורש את היריעה גם למכירות כפויות ולמכירות שנעשו בדחק, בשנים 1933 עד 1945, ומדגישה שיש ליישב תביעות על יסוד העובדות והמסמכים. שני המסמכים מותירים את אופן היישום בידי כל מדינה ובידי המוסדות עצמם, ומכירים בכך שהמערכות המשפטיות שונות ממדינה למדינה. לכן מכירה בכפייה עשויה לקבל מענה בהליך השבה, בפשרה או בבירור בבית משפט, בלי שתהיה נוסחה אחת שמכריעה את כל המקרים מראש.
בארצות הברית נוסף ב-2016 נדבך חקיקתי: החוק להשבת יצירות שהופקעו בשואה, המוכר כחוק HEAR. הוא מאפשר להגיש תביעה בתוך שש שנים מהמועד שבו התגלה האובדן בפועל, בגין יצירות שאבדו בתקופה הרלוונטית בשל רדיפה נאצית. באפריל 2026 תוקן החוק: בתביעה שעומדת בלוח הזמנים הזה אין לדחות את הבירור בנימוק של שיהוי או של דוקטרינות המבוססות על חלוף השנים, וגם לא בנימוקים דיוניים שאינם נוגעים לגוף הטענות. התיקון אינו מכריע מהי מכירה בכפייה; הוא פותח פתח לכך שהמחלוקת תתברר לגופה, אם תוגש תביעה.
הידעת?האם לחוק HEAR היתה תקרת זמן להגשת תביעות?
המתח הזה מוכר גם בפסיקה האמריקאית. בפסיקה האמריקאית במדינת ניו-יורק, הבחינו בתי המשפט לא פעם בין המצוקה הכללית שהוטלה על יהודים תחת הנאצים לבין דרישה להראות שהקונה עצמו הפעיל כפייה בעסקה. יורשי פישר, לעומת זאת, מבקשים לבחון את המכירה באמת המידה הרחבה יותר של עקרונות השבה: האם המשפחה היתה מוכרת את היצירה גם בלי הרדיפה. סות'ביס, מצדה, עומדת על כך שהמחקר שביצעה עד כה אינו מוביל למסקנה הזו.
- הז'קט של מנכ"ל אנבידיה נמכר בכמעט מיליון דולר בסות'ביס
- העט שהציל את אפולו 11 מהיתקעות על הירח נמכר בכמעט מיליון דולר
מה כבר הוכרע במקרים דומים, ומה נותר פתוח במכירה?
תקדים מוכר הוא פרשת הדיוקן של אדלה בלוך-באואר מאת גוסטב קלימט, שנודע גם כ"אשת הזהב". מריה אלטמן, יורשת המשפחה, תבעה את אוסטריה בארצות הברית. בית המשפט העליון אפשר את בירור התביעה, ואחרי הליך בוררות הושבו ליורשים כמה יצירות. הדיוקן נמכר בהמשך תמורת 135 מיליון דולר. להרחבה: שוק האמנות סוער: יצירת האמנות המודרנית היקרה ביותר - נמכרה ב-236 מיליון דולר.
מאבק ארוך יותר, שטרם הגיע לסיום חלוט, מתנהל סביב ציור של קאמי פיסארו שבידי קרן תיסן-בורנמיסה במוזיאון במדריד. משפחת קסירר טוענת שהיצירה נמכרה בכפייה בגרמניה הנאצית. ב-2024 יישם בית משפט פדרלי לערעורים דוקטרינה ספרדית המבוססת על חלוף הזמן. בתיקון לחוק HEAR מ-2026 הוזכר הפסק הזה במפורש כדוגמה לדחייה שאינה לגוף העניין, ומכאן נגזרה ההוראה לצמצם טענות כאלה בתביעות שעומדות בתנאי החוק.
יש גם הסדרים שנולדים מחוץ לאולם. ב-1998 הסתיים סכסוך על היצירה נוף עם ארובות של אדגר דגה, שהיתה באוסף פרידריך ולואיזה גוטמן. מכון האמנות של שיקגו רכש אותה מידי משפחת גודמן, יורשי גוטמן, וקיבל במתנה את חלקו של האספן דניאל סרל. השורה בקרדיט של המוזיאון משקפת את הפשרה: רכישה מהאוסף המשפחתי, לצד מתנה מסרל.
לבתי המכירות ולקונים יש כאן גם מחיר של אי-ודאות. טענה שמופיעה סמוך למכירת ערב, גם בלי כתב תביעה שהוגש, מחייבת את הבית להסביר את שורת הבעלות ואת הקונה לשקול סיכון משפטי לצדו של הסיכון הרגיל בשוק האמנות. במקרים כאלה הבית עשוי להותיר את הלוט בקטלוג תוך שהוא מנהל שיח עם הטוענים, להסירו עד להסדר, או להגיע לפשרה שתישאר חסויה. כל מסלול כזה משנה את הסיכון למי שמתכוון להרים יד באולם. להרחבה: אוסף של 100 מיליון דולר עולה למכירה בסות'ביס: מה הוא מלמד על השקעה באמנות. עמלות, ערבויות ומחיר פטיש נבנים על הנחה שהמקור יציב; מחלוקת על מכירה בכפייה מערערת את ההנחה הזו, גם כשהקטלוג עצמו מפרט את המעברים בזהירות.
הקטלוג עדיין מציג את הלוט במכירת הערב. ההכרעה אם ייפתח המסחר, אם הלוט יוסר, או אם יושג הסדר מחוץ לאולם, תגיע לפני הפטיש או בצלו.