
צילום: FREEPIK
השיחה
55% מהשכר בפנסיה? הדוח שמערער על התחושה הטובה
ה-OECD מצא פער בין ישראל לעולם אצל מי שמשך את הפיצויים: מתן חודורוב על הביטוח הסיעודי שקורס, על קצבת הזקנה ועל הצמדת גיל הפרישה לתוחלת החיים
השיחה | שיחה מס' 6 לכל השיחות ←
דוח חדש של ה-OECD מערער על התחושה שמערכת הפנסיה בישראל מבטיחה קצבה נדיבה, גם כשהקרנות עצמן בצמרת הארגון בתשואות. הפער נפתח בעיקר אצל מי שמשך בדרך את כספי הפיצויים. בשיחה הפעם מתן חודורוב מסביר איפה נפתח הפער, למה הביטוח הסיעודי מאיים על החיסכון, ואיך לדעתו צריך לקבוע את גיל הפרישה.
70% מהשכר? תלוי מי סופר
Biz
נושא שלישי שרציתי לדבר איתך עליו: האם הישראלים חוסכים מספיק לפנסיה?
זאת שאלה גדולה, כי אנחנו חיים בתחושה, מוצדקת לדעתי, שמערכת הפנסיה בישראל היא היום מהטובות בעולם. התשואה שהקרנות רושמות שנה אחרי שנה, ואתה מכיר את זה טוב ממני, היא בין 5% ל-6% בממוצע. ומספרים לנו שמי שלא ימשוך את רכיב הפיצויים לאורך תקופת החיסכון יוכל ליהנות משיעור תחלופה של כ-70% בין השכר ברוטו שהרוויח לבין הפנסיה שמחכה לו אחרי היציאה לגמלאות.
העניין הוא שמחקר של ה-OECD מהשבוע האחרון מערער על התפיסה הזו. הוא השווה מה קורה במדינות שונות כשהחוסכים כן נאלצים למשוך את רכיב הפיצויים במהלך חייהם: במעבר בין עבודות, בניסיון לקנות דירה או מול הוצאות משפחתיות לא צפויות. ושם הוא מצא פער עצום.
55% מהשכר האחרון, נטו, זו הפנסיה שמחכה לגמלאי הישראלי. לגמלאית, שמשכה קודם לכן את רכיב הפיצויים, רק 47%. זאת לעומת כ-63% בממוצע במדינות ה-OECD, שוב בלי הפיצויים, רק התגמולים שנחסכים לטווח ארוך: ההפקדות של העובד והמעסיק לקרן הפנסיה.
47%
מהשכר האחרון נטו, הפנסיה הצפויה לגמלאית שמשכה את הפיצויים, לפי ה-OECD
והפער הזה צריך להטריד כל אחד מאיתנו. אנשים שלא הצליחו לשמור את הפיצויים ונאלצו למשוך אותם במעברים בין עבודות, כמו שקורה אצלנו יותר ויותר בשוק התעסוקה בעשורים האחרונים, עלולים להישאר בסוף בלי פנסיה מספיקה, כשהם נשענים על קצבת זקנה שגם היא נמוכה בישראל יחסית למדינות המערב.
ומה עם מי שישמור את הפיצויים
Biz
אני מבין, אבל אם כן מביאים בחשבון את הפיצויים, בהנחה שאנשים לא יפדו אותם, כמו שמניחים גם בעולם, מצבנו טוב מאוד. הגבר הישראלי אמור לקבל 70%-75% מהשכר, והאישה קצת פחות. וככל שמדובר בצעירים יותר, השיעור גדל, כי הרפורמה אצלנו יחסית חדשה. אצל בני 30-35 של היום יש הערכות של שיעור תחלופה של 75%-80% בגיל פרישה, הרבה יותר טוב ממקומות אחרים בעולם.
הלוואי. ה-OECD מדבר על כמעט 70% למי שישמרו את הפיצויים בחיסכון לאורך כל חייהם. שוב, זו פריבילגיה ששמורה בעיקר למי שמרוויחים מספיק, למי שמחליפים מעט מקומות עבודה, או למי שאין להם צרכים דחופים.
וגם זה לפני שמביאים בחשבון את העלייה הצפויה בתוחלת החיים, שבעשורים האחרונים מתקדמת מהר יותר מבעבר, ואת העובדה שגיל הפרישה לא מתואם כרגע עם העלייה הזו, ולא מתעדכן אוטומטית לפי תוחלת החיים.
הביטוח הסיעודי והקרוזים באוקיינוס
ויש גם את השאלה מה עושים עם הביטוח הסיעודי, שהולך וקורס לנגד עינינו. לא מופרך להעריך שבעתיד הוא ייעלם לחלוטין. מנקודת המבט של חברות הביטוח הוא פשוט נעשה מסוכן מדי, כי שיעור הקשישים שמאריכים חיים והופכים לסיעודיים גדל.
ולכן ההנחה היא שחלק מהכסף שנצבר בקרנות הפנסיה, לפחות אם המדינה לא תסדיר מסלול אחר לביטוח סיעודי, ישמש בפועל למימון טיפול ושירותים לאנשים שמרותקים למיטה או לכיסא גלגלים בגיל מבוגר.
השאלה היא מה אנחנו מצפים שהפנסיה תממן: רק קרוזים נחמדים באוקיינוס האטלנטי, או יותר ויותר צרכים רפואיים
כמה שנים נצטרך להתקיים ממנה? בפועל היא תצטרך לממן יותר ויותר צרכים רפואיים שלא מכוסים בסל הבריאות הבסיסי, וגם לא ברבדים המתקדמים יותר, כמו הביטוחים הסיעודיים הפרטיים והקבוצתיים שהולכים ונעלמים.
ולכן הפתרון יצטרך לראות לנגד עיניו את כל הצרכים הפנסיוניים ולשאול באומץ: האם אנחנו מפרישים מספיק, האם רשת הביטחון האקטוארית של קרנות הפנסיה נדיבה מספיק, האם גיל הפרישה הנוכחי מדויק או שצריך להכניס אותו למסלול של שינוי אוטומטי, והאם לצד הרובד הפנסיוני צריך להקים גם רובד סיעודי. אחרת אני חושש, כמו ה-OECD, שהסכומים שנחסכים היום לא יספיקו.
קצבת זקנה נמוכה, סיעוד מפסיד
Biz
ניתחת את זה מצוין. השאלה הגדולה היא למה זה אמור להספיק, ואנחנו די מפגרים אחרי העולם המערבי בכל מה שקשור למדיניות רווחה ולטיפול בקשישים. על איזה סדר גודל מדובר? כמה משקיעים בעולם בסיעוד ובעזרה לקשיש?
אני לא יודע לשלוף לך נתונים בינלאומיים, אבל כמה דברים ברורים. רובד הבסיס לקשישים בישראל, קצבת הזקנה האוניברסלית, נמוך. כ-1,840 שקל בחודש ליחיד וכ-2,760 שקל עם בן זוג, ועם תוספת ותק עד כמחצית יותר. הוא משולם לחלק רחב מאוד מהישראלים, אבל לא מספק את צורכיהם, ולכן התלות ברובד הפנסיוני גבוהה מאוד.
בביטוחים הסיעודיים יש כמובן סיוע מהביטוח הלאומי, אבל הביטוחים הקבוצתיים, שבשיאם כיסו כאן יותר ממיליון עובדים, כמעט נעלמו מהעולם. והביטוחים הפרטיים מאוימים במודל הכלכלי שלהם, כי יותר ויותר ישראלים מוכרים כסיעודיים מדי שנה, והפרמיות שנגבות לא מדביקות את עלות הטיפול בהם.
כאן יהיה צריך לייצר מפץ גדול: סוג חדש של ביטוח סיעודי, שדומה יותר לחיסכון פנסיוני. ביטוח שלא שואל אם תזדקק לשירות וגובה פרמיה על הסיכון, אלא מניח שככל שנזדקן נזדקק יותר לשירותים גריאטריים, ובונה רובד חיסכון משמעותי. את הכסף הזה יהיה אפשר להפנות לסיעוד אם התרחיש מתממש, לתרופות מחוץ לסל אם יש בהן צורך, או לכל צורך אחר שקשור בהזדקנות.
חיסכון לקראת זקנה, במקום ביטוח לקראת זקנה
הרעיון הזה עוד לא מפותח מספיק אצלנו. אני מקווה שברשות שוק ההון ייקחו אותו כפרויקט, גם בעקבות הממצאים של ה-OECD. כי במצב האקטוארי של הביטוח הלאומי, ספק אם הגירעון שם יאפשר להגדיל את קצבאות הסיעוד, וכבר היום זה אחד הענפים המפסידים ביותר שלו. במובן הזה דוח ה-OECD הוא לא המילה האחרונה, אלא נורת אזהרה, ואני מקווה שהוא יוביל לדיון עמוק יותר.
להצמיד את גיל הפרישה לתוחלת החיים
Biz
המסקנה העיקרית מדבריך היא שאנחנו צריכים הרבה כסף כמדינה, ויש לנו בורות ענקיים בדרך: בביטוח הלאומי, בביטוח הסיעודי ועוד. העלאת גיל הפרישה היא חלק מהפתרון?
אני כבר הרבה שנים חושב על הצמדה של גיל הפרישה לתוחלת החיים. לא בהכרח ביחס של אחד לאחד, אלא אולי של שלושה לאחד: על כל שלושה חודשי חיים שמתווספים בממוצע לציבור הישראלי, נצטרך לעבוד עוד חודש. או אולי על כל ארבעה חודשים, עוד חודש עבודה. משהו שישמור לאורך זמן על יחס בין משך החיים למשך הקריירה, בלי להיות תלוי בנכונות של פוליטיקאים להתעמת עם הציבור פעם אחרי פעם.
3 ל-1
עוד חודש עבודה על כל שלושה חודשי חיים שמתווספים, ההצעה של חודורוב
המערכת הפוליטית לא בנויה לעקוב אחרי השינויים האלה ולעדכן את החוק כל כמה שנים. היא לא יציבה מספיק ולא נהנית מפופולריות מספיקה כדי לעשות את זה. ולכן, כמו הרבה החלטות שקשורות לביטוחים ולפנסיה שלנו, גם גיל הפרישה יצטרך להיבחן באופן מקצועי, על ידי גורמים שהממשלה ממנה לשם כך, ולא על ידי נבחרי הציבור עצמם, שהתגובה שלהם בדרך כלל מאוחרת ומוגבלת.
אבל זאת הבעיה. בסוף הם אלה שמצביעים ומחליטים. למה שיוותרו על זה?
יש תחומים שכבר עברו מאחריות הדרג הפוליטי לנוסחאות מקצועיות. למשל הפיקוח על מחירי הביצים והחלב. עד לפני כמה שנים היו צריכים חתימות של שרי החקלאות והאוצר על כל התייקרות או הוזלה. החתימות על הוזלה הגיעו מהר מאוד, ועל התייקרות אחרי חודשים ארוכים, אם בכלל, ולא פעם הדיונים נגררו לבג״ץ. עד שכולם הבינו שאין לציבור אינטרס ארוך טווח שהפוליטיקאים יחשבו את המחיר הראוי לביצים, והנוסחאות עברו לאנשי המקצוע. באותו אופן, מחיר הדלק משתנה בתחנות בלי ששר האנרגיה צריך לאשר אותו כל חודש מחדש.
אני מסכים שגיל הפרישה הוא סוגיה הרבה יותר מורכבת. יש אוכלוסיות שנשארות מאחור, עובדים במקצועות פיזיים שיתקשו לעבוד עוד שנים עד הפנסיה, ומקצועות שוחקים כמו הוראה. לא בטוח שבגיל 75 גבר או אישה יוכלו להיכנס לכיתה ולהתמודד עם התלמידים של הדור הבא. לכן קשה לנסח כלל גורף.
אבל אין לי ספק שככל שתוחלת החיים של הישראלים תמשיך להתארך, נצטרך יותר שנים של הפקדות ופחות שנים של שימוש בהן, או להפריש יותר כסף כשאנחנו צעירים וליהנות מאפקט הריבית דריבית של התשואות הגבוהות בקרנות. רק שזה קשה מול הצורך של משפחות צעירות לממן משכנתא, גידול ילדים ושאר הוצאות החיים. במטריצה הזו, בין גיל הפרישה, שיעורי ההפרשה, הבטחת התשואה ומה שאנחנו מצפים שהפנסיה תממן לעומת מדינת הרווחה, יעסקו מקבלי ההחלטות בשנים הקרובות.