בית המשפט המחוזי בירושלים: אולם 315 והמסדרון לאולם 317 (צילום: איתמר לוין)
בית המשפט המחוזי בירושלים: אולם 315 והמסדרון לאולם 317 (צילום: איתמר לוין)
פרשנות

12 שנים באולם 317. שבע שנים באולם 315

התמשכות הליכים פליליים - כמו בפרשת רונאל פישר ובמשפט נתניהו - אינה גזירת גורל. יש להגביל את משך החקירה המשטרתית והטיפול הפרקליטותי, וגם לאפשר לשופטים לחייב את הצדדים לפנות לגישור

איתמר לוין |

החוק הראשון של נורת'קוט פרקינסון, מומחה הניהול הבריטי הנודע, קובע: כל עבודה נמשכת לפי פרק הזמן המוקדש לביצועה. מנהל עסוק יכתוב מכתב לדודתו בתוך חמש דקות, בעוד המשימה תעסיק יום שלם פנסיונרית שכל עיתותיה בידיה. בעצם, כולנו יודעים זאת: אפשר לארוז מזוודה בחצי שעה או בחצי יום, אפשר להכין ארוחה בן רגע או לטרוח עליה שעות ארוכות. מובן שהחוק הזה אינו יכול להגיע לאבסורד - אי-אפשר להקים בניין בחודש גם אם מאוד רוצים - אבל במקרים רבים יש בו הרבה מן האמת וההיגיון.

הכרעת הדין במשפטה של רות דוד בפרשת רונאל פישר - ב-31 בינואר

ההקדמה הזאת נועדה לומר, כי הגיעה העת להגביל את זמן הטיפול בתיקים פליליים. זהו השלב הראשון ואולי החיוני ביותר במניעת מה שמתחולל מזה שנים בשני אולמות סמוכים בקומה השלישית של בית המשפט המחוזי בירושלים. באולם 317 יינתן ב-31 בינואר 2027 פסק הדין בעניינה של רות דוד במשפט רונאל פישר - כמעט 12 שנים לאחר הגשת כתב האישום (מאי 2015). באולם 315 ממשיך להתנהל משפטם של בנימין נתניהו, שאול אלוביץ, איריס אלוביץ ונוני מוזס - ושבע שנים לאחר הגשת כתב האישום (ינואר 2020) הוא מצוי רק בפרשת ההגנה של נאשם 1.

הגבלת משך החקירה בידי המשטרה ומשך הטיפול בידי הפרקליטות, חייבת כמובן להיות הגיונית ומידתית. אין לצפות לכתב אישום בתיק רצח בתוך חודש, ובפרשת שחיתות מסועפת - תוך חודשיים. מצד שני, התמשכות הטיפול בתיק עד להגשת כתב האישום, היא בלתי סבירה ואף מזיקה באותה מידה. חלוף הזמן מקהה את הזיכרון ומחליש את משמעותם של העונש וההרתעה. ומה שאולי עוד יותר משמעותי: כאשר לחקירה אין מגבלות של זמן, היא עלולה להתרחב יותר מדי - ובכך להשליך במישרין גם על התמשכותו של המשפט.

כאשר החוקרים יודעים שעומד לרשותם פרק זמן מוגבל, הם יתמקדו בעיקר. בהחלט ייתכן שיגלו עוד הסתעפויות המצדיקות בירור ואף מיצוי הדין, אך יהיה עליהם לבור את המוץ מן התבן ולהסתפק בעניינים המהותיים מבחינה פלילית והחזקים מבחינה ראייתית. מוטב להגיש בתוך שנה כתב אישום על מעילה במיליון שקל, מאשר להגיש לאחר שלוש שנים על 2 מיליון שקל. מוטב להאשים כעת ברצח, מאשר לאסוף במשך עוד שנה ראיות לרצח בנסיבות מחמירות.

ברור שהמגבלות הללו אינן יכולות להיות קשיחות. יש מקרים בהם חקירה בעבירה קלה יחסית מובילה לעבירה חמורה יותר. החקירה יכולה לגלות שותפים נוספים לפשע. ייתכן שיתברר שהיקף העבירה גדול בהרבה מן המשוער תחילה. במקרים הללו, ניתן יהיה להאריך את החקירה המשטרתית והטיפול הפרקליטותי בצורה מדודה ובאישורו של בית המשפט. אבל הכלל צריך להיות: מגבלת זמן.

ההתמשכות פגומה מכל כיוון

גם כאשר התיק מגיע לבית המשפט, אין לראות בהתמשכותו גזירת גורל. מעבר לחובתם של השופטים לנהל הליכים באיזון בין יעילות וצדק, הם יכולים להפעיל כלים אחרים שבידיהם, כגון הגבלת מספר העדים ומשך העדות שלהם. הם יכולים לנקוט אמצעים משמעתיים כלפי עורכי דין המבזבזים לריק את זמנם. עליהם להיות עירניים לתרגילים שמטרתם משיכת זמן, כמו החלפת סניגורים.

אפשר לחשוב על אמצעי נוסף, שאינו מצוי כיום בארגז הכלים השיפוטי: גישור פלילי חובה. הליכי הגישור הללו מתקיימים בדלתיים סגורות בפני שופט שאין לו כל נגיעה לתיק, הצדדים מתבטאים בהם בחופשיות והצעותיהם/הסכמותיהם אינן מחייבות אותם אם לא הגיעו להסדר. כיום ניתן להפנות את הצדדים לגישור רק בהסכמתם. אבל ייתכן שיש מקום לכפיית גישור בידי המותב העיקרי, במקרים נדירים וחריגים. למשל: אם המשפט נמשך X שנים ואינו מתקרב לסיומו. 

קיים כמובן חשש, שמא גישור החובה יהפוך לברירת המחדל. שופטים עמוסים עד מעל לראש, צד שירצה למרוח זמן - עלולים להביא לכך שתיקים יועברו לגישור גם שלא בנסיבות חריגות. אבל אין זה אומר, שלא צריך ליצור את הכלי ולהשתמש בו בתבונה, תוך מתן זכות ערעור. התמשכות של הליכים פליליים לאורך שנים היא פגומה ואף פסולה מכל כיוון: מבחינת זכויות הנאשם, מבחינת האינטרס הציבורי, מבחינת התנהלות בתי המשפט, מבחינת האמת והצדק. זו בעיה שמצריכה פתרון שורשי ובהקדם.

הוספת תגובה

תגובות לכתבה:

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה