האם דירה ריקה שבה רק כמה רהיטים יכולה לקבל פטור מארנונה?
בפסק דין שניתן באחרונה על ידי השופטת יעל בלכר מבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו, נדחתה בקשתם של שני מערערים לקבל פטור מארנונה על נכס ריק שהיה בבעלותם. השניים ביקשו לקבל פטור על דירת מגורים בהרצליה, בטענה כי הדירה לא היתה מאוכלסת במשך כמה חודשים לאחר שהשוכר עזב אותה. עם זאת, התגלו חילוקי דעות סביב הפרשנות של המושג "נכס ריק", והאם השארת פרטי ריהוט בדירה שוללת את הפטור המבוקש.
המקרה הנתחיל בדצמבר 2021, אז השוכר שעשה שימוש בדירה פינה אותה, והמערערים פנו לעיריית הרצליה בבקשה לקבל פטור מארנונה עבור "בניין ריק" לתקופה שבין דצמבר 2021 למאי 2022. לטענת המערערים, הדירה לא שימשה למגורים ולא היתה בשימוש כלשהו בתקופה זו. עם זאת, בביקור שביצע נציג העירייה בדירה בינואר 2022, נמצא כי בדירה נותרו פרטי ריהוט שונים כמו ספות, שולחן, כסאות ומקרר. בעקבות כך, דחתה העירייה את בקשתם לפטור.
לטענת המערערים, הרהיטים בדירה לא אמורים לשלול את הזכות לפטור צילום: ביזפורטל
המערערים, אחד מהם עורך דין במקצועו, טענו כי העובדה שנותרו פרטי ריהוט בדירה לא אמורה לשלול מהם את הזכות לפטור. הם הדגישו כי הדירה לא היתה בשימוש למגורים ולא היתה נוחה לשימוש כזה, מכיוון שלא היו בה מיטות או מוצרי חשמל פעילים. לטענתם, תכלית החוק שמאפשר פטור לנכס ריק היא לתת הקלה לבעלי נכסים שאין בהם פעילות או שימוש מעשי, ולכן יש לאשר את הבקשה.
ועדת הערר: המערערים לא הוכיחו שמדובר בנכס ריק לפי החוק
- זיתוני השיגה רוב במתחם בהרצליה; תקדם פרויקט פינוי בינוי עם 60 דירות
- הרצליה משיקה מדיניות דיור בר השגה: אלפי דירות קטנות במחירים מוזלים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בעקבות דחיית בקשתם, הגישו המערערים ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה של עיריית הרצליה. הוועדה דחתה את הערר וקבעה כי המערערים לא הצליחו להוכיח כי מדובר בנכס ריק לפי דרישות החוק. הוועדה ציינה כי "הדירה כללה ציוד מהותי ובני שימוש", ולכן לא ניתן לראות בה כ"נכס ריק". בין הפריטים שצוינו היו ספות, שולחן פינת אוכל ומכונת כביסה.
הוועדה הכירה בכך שהמערערים פינו את פרטי הריהוט רק לאחר שהדירה הושכרה מחדש במאי 2022, אך קבעה כי פעולה זו נעשתה בדיעבד, לאחר שהמשיב, נציג העירייה, כבר ביצע את הבדיקה שלו. "המערערים לא הצליחו להרים את נטל ההוכחה כי הדירה היתה ריקה בתקופה המבוקשת", נקבע בהחלטת הוועדה.
לאחר דחיית הערר, המערערים פנו לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בשבתו כבית דין לעניינים מנהליים, בטענה כי ועדת הערר שגתה בפרשנות שלה למושג "בניין ריק". הם טענו כי מדובר בפריטים שנשארו בדירה לאחר שהשוכר הקודם עזב, וכי אין מדובר בשימוש בנכס למגורים. הם הוסיפו כי פרטי הריהוט לא נועדו להקל על השכרת הנכס, אלא פשוט לא פונו מיד.
- ניסתה לעקוף איסור פיטורים בהריון - ותפצה עובדת
- השותפים הסתכסכו - ואז נחשפה התמונה האמיתית
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה
במהלך הדיון בבית המשפט, טענו המערערים כי העירייה מחויבת לאפשר פטור עבור נכסים שלא נעשה בהם שימוש ממשי למגורים, וכי השארת מספר פרטי ריהוט בלבד אינה מבטלת את זכותם לפטור. הם גם העלו טענות טכניות לגבי אופן הגשת הערר וטענו כי העיכוב בהגשת הערר נבע מהתכתבות ממושכת עם העירייה.
השופטת בלכר, שבחנה את המקרה, דחתה את הערעור על כל טענותיו. היא הדגישה כי הפסיקה בנושא זה ברורה וחד משמעית: כדי שיינתן פטור מארנונה, הנכס חייב להיות "ריק מאדם וחפץ". לפי החלטתה, "המבחן שנלמד מלשון התקנות, אשר עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה, הוא פשוט ובכך גם יתרונו - האם הנכס ריק מאדם וחפץ".
בפסק הדין ציינה השופטת כי "אין זה המקרה בו נותר בנכס כיסא שבור ובגינו מסרב מנהל הארנונה לראות בנכס 'בניין ריק'. מדובר בפריטי ריהוט משמעותיים, ולא ניתן לקבוע שמדובר בנכס ריק לפי התקנות". עוד הוסיפה השופטת כי השימוש בנכס לאחסון ריהוט נחשב שימוש בפועל, גם אם לא למגורים, ולכן אין לראות בדירה כזכאית לפטור מארנונה.
בנוסף לכך, השופטת בלכר התייחסה גם לעיכוב בהגשת הערר לוועדת הערר. לפי פסק הדין שפרסמה, הגשת הערר נעשתה באיחור ניכר, כשהמערערים לא הצליחו לספק הסבר מספק לעיכוב הזה. "אין כל עילה שבדין להתערב בהחלטת ועדת הערר אשר קבעה כי הערר הוגש באיחור", כתבה השופטת.
פרשנות החוק בנוגע לנכס ריק היא מחמירה
פסק הדין מדגיש את החשיבות של עמידה מדויקת בדרישות החוק לצורך קבלת פטור מארנונה. השופטת בלכר הבהירה כי פרשנות החוק בנוגע לנכס ריק היא מחמירה, וכי אין מקום לפרשנות מרחיבה בנושא זה. דירה המכילה פריטים שניתן לעשות בהם שימוש נחשבת נכס פעיל, גם אם היא לא משמשת למגורים בפועל.
בנוסף, פסק הדין מאשש את החשיבות של עמידה בלוחות זמנים בכל הנוגע להגשת עררים לבית המשפט. המערערים לא הצליחו לספק הסבר מספק לעיכוב, והדבר פגע בסיכויים שלהם לזכות במשפט.
פסק הדין של השופטת יעל בלכר קובע כי דירה שהכילה פרטי ריהוט מהותיים אינה יכולה להיחשב נכס ריק לצורך קבלת פטור מארנונה. החלטה זו משקפת את גישת בתי המשפט בישראל בנושא הזה, שלפיה על הנכס להיות ריק לחלוטין מאדם ומחפץ כדי שיהיה זכאי לפטור.
- 1.ברוך 01/10/2024 18:58הגב לתגובה זובמידה שהמקום אינו ראוי למגורים -אפשר לתת פתור 75% מארנונה. מי שמחזיק בנכס יכול גם למכור לאחר שהנכס עלה ועלה!
המשפחה מכפר טרומן הפסידה שוב - הפינוי ייצא לדרך
לאחר מאבק משפטי ממושך שנמשך יותר מעשור, בית משפט השלום דחה את תביעתן של בנות משפחת קלקודה, שביקשו לשמור על אחיזתן בשתי נחלות במושב, שנוצלו במשך שנים לשימושים מסחריים אסורים. פסק הדין מהווה חוליה נוספת במאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל נגד שימושים לא חוקיים
בקרקע חקלאית, ומעביר מסר ברור: הקרקע הציבורית שייכת למדינה, ולא למי שעושה בה שימוש פרטי או עסקי
בצהרי יום סתווי שקט במושב כפר טרומן, בסמוך לשדות הירוקים שמתמזגים עם שובל המטוסים של נתב"ג, נחתם עוד פרק ארוך במאבק מתוקשר על אדמות המדינה. אחרי שנים של הליכים משפטיים, פסקי דין, ערעורים ועתירות חוזרות, בית משפט השלום ברחובות דחה על הסף את תביעתן של בנות משפחת קלקודה - ליהי, טל ומעין, שביקשו לעצור את פינוי משפחתן מהנחלות שעליהן נבנו מבנים מסחריים וחניון "חנה וטוס" לא חוקי.
מדובר באחד התיקים הבולטים בשנים האחרונות במסגרת המאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נגד שימושים חורגים וניצול עסקי של נחלות חקלאיות. פסק הדין החדש, שניתן על ידי השופטת אושרית הובר היימן, מאשר סופית כי גם הניסיון של הדור הצעיר במשפחת קלקודה לא הצליח לעקוף את קביעות בתי המשפט הקודמות, שהורו על השבת הקרקע למדינה. "ניכר כי בני משפחת קלקודה מסרבים להשלים עם התוצאה המשפטית הקובעת כי הם נדרשים לסלק ידם מן המקרקעין", כתבה השופטת בפסק הדין בהכרעתה, וקבעה כי מדובר ב"גלגול משפטי נוסף" שנועד להאריך את האחיזה בקרקע תוך הטרדת המדינה בהליכים חוזרים ונשנים.
שורשיה של הפרשה נעוצים עוד בשנות ה-90, אך הקונפליקט התלקח מחדש בראשית העשור הקודם. משפחת קלקודה, שחכרה שתי נחלות חקלאיות - נחלה 33 ונחלה 34 - מהמושב כפר טרומן, הפכה את האדמות החקלאיות לעסק משגשג. במקום לגדל גידולים חקלאיים, הוקמו שם חניונים מסחריים מסוג חנה וטוס, לצד מבנים מושכרים לעסקים פרטיים. על פי הערכות רמ"י, השימושים האלה גלגלו עשרות מיליוני שקלים בשנה.
"רמ"י זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים"
המדינה, באמצעות רמ"י, פתחה בשורת הליכים אזרחיים ופליליים נגד המשפחה, בטענה לשימוש חורג ולבנייה בלתי חוקית. ב-2019 ניתן פסק דין תקדימי בבית המשפט המחוזי מרכז־לוד, שבו נקבע כי יש להשיב את הנחלות למדינה. השופטת דפנה בלטמן קדראי קבעה אז כי, "בני הזוג קלקודה עשו שימוש חורג במקרקעין למטרות שאינן חקלאיות, בניגוד להסכם המשבצת ובהיקף נרחב ולאורך שנים רבות". בית המשפט חייב אותם גם בתשלום דמי שימוש ראויים בסכום כולל של כ-7 מיליון שקל. בערעור שהוגש לעליון נדחתה טענת המשפחה, ובית המשפט העליון חיזק את עמדת המדינה וקבע כי, "התנהלותם הקיצונית של המערערים עמדה בסתירה חזיתית לתכלית החקלאית של ההקצאה", וכי "המשיבה רשות מקרקעי ישראל - זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים".
- האח יוכל לקבל את המשק - וזה מה שיידרש לעשות
- ועד של מושב יפצה במאות אלפי שקלים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אחרי שההורים הפסידו בכל הערכאות, ניסו הבנות לפתוח דף חדש, משפטית לפחות. בתביעתן החדשה, שהוגשה ב-2021, טענו ליהי, טל ומעין קלקודה כי יש להכיר בהן כבעלות "זכויות עצמאיות" במקרקעין, נפרדות מזכויות הוריהן. הן ביקשו מבית המשפט להורות כי הנחלות יוקצו להן מחדש, או לחלופין שיוכרו כ"ברות רשות" שיכולות להמשיך להתגורר בבתים שבשטח. במקרה הגרוע, כך הן טענו, מגיע להן לפחות דיור חלופי או פיצוי הולם.
האם בן הזוג שהורחק בצו יקבל דמי שימוש עבור הדירה?
בית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל דחה את תביעתו של גבר שביקש לחייב את זוגתו לשעבר בתשלום של כ-160 אלף שקל בגין שימוש בדירת המגורים המשותפת. השופט מחמוד שדאפנה קבע כי מאחר שהגבר הורחק בצו הגנה בעקבות אלימות, ובהמשך בחר מרצונו לשכור דירה אחרת ולא ביקש
לשוב לביתו - הרי שהוא ויתר למעשה על זכותו לדמי שימוש. "התובע יצר מצג של ויתור, הן במשתמע והן בהתנהגותו", כתב השופט
כשמ. ק. עזב את ביתו באפריל 2020, אחרי שנים של זוגיות שנגמרו רע, הוא אולי לא שיער שיום אחד ימצא את עצמו מתדיין בבית המשפט על שאלת השאלות: האם מגיע לו תשלום עבור הזמן שבו גרה בת זוגו לשעבר לבדה בדירה המשותפת. במשך כמעט חמש שנים היא המשיכה להתגורר שם עם ילדיהם, והוא, מצדו, שכר דירה אחרת, התבסס מחדש והמתין לרגע שבו יוכל לממש את חלקו בדירה. אלא שכשהגיעה העת, הוא דרש גם דמי שימוש - ובית המשפט סירב.
פסק הדין שניתן באחרונה על ידי השופט מחמוד שדאפנה מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל, עוסק בתביעה יוצאת דופן, אך גם כזו שמוכרת במצבים של פירוד בין בני זוג שאינם נשואים אך מוכרים כידועים בציבור. השופט דחה את תביעת הגבר וחייב אותו לשלם לאשתו לשעבר 8,000 שקל הוצאות משפט, תוך שהוא קובע כי, "התובע ויתר במשתמע על דמי השימוש, הן בהתנהגותו והן בעצם החלטתו לשכור דירה אחרת ולחיות בה".
מ. ק. וי. א. ניהלו מערכת יחסים זוגית במשך מספר שנים, והיו כמה מוכרים כידועים בציבור מ-2015. הם גרו ביחד בדירה של עמידר, הרשומה על שמם בחלקים שווים. במהלך חייהם המשותפים נולדו להם שני ילדים. אלא שבאפריל 2020 נפרדו דרכיהם לאחר אירוע אלימות שבגינו הוצא נגד הגבר צו הגנה. הנתבעת, י. א., הגישה בקשה לצו בעקבות האירוע, ובית המשפט נענה לה במעמד צד אחד. בדיון שהתקיים מאוחר יותר במעמד של שני הצדדים, בוטל הצו, אך במקומו ניתנה התחייבות הדדית: הצדדים לא יטרידו או יאיימו זה על זו, והגבר התחייב שלא להיכנס לדירת המגורים למשך שישה חודשים. ההתחייבות, כך קבע השופט, ניתנה מרצונו החופשי של התובע. "אין מקום לטענה כי הוא נאלץ לצאת מדירת המגורים", הוא כתב בהכרעתו. "גם אם טענתו כי לא הפגין אלימות נכונה, התובע היה יכול לנהל את ההליך, לחקור את הנתבעת ולהוכיח את צדקתו. הוא בחר שלא לעשות כן, והסכים במפורש שלא להיכנס לדירה למשך חצי שנה".
לא התכוון לשוב לדירה
במרכז פסק הדין עמד גם ממצא חשוב נוסף: במהלך ההליכים, התברר כי הוגש נגד התובע כתב אישום בגין האלימות כלפי הנתבעת, שבמסגרתו הוא הודה והורשע במעשים. "התובע ובא כוחו בחרו שלא לציין עובדה מהותית זו בכתבי הטענות", הדגיש השופט שדאפנה. "הסתרת עובדות מהותיות מעיני בית המשפט היא התנהלות המעידה על חוסר תום לב מובהק". השופט הוסיף כי עצם העובדה שהתובע הורשע בפלילים על אותה פרשה שוללת את טענתו כי יציאתו מהדירה נעשתה "על לא עוול בכפו". לדבריו, מדובר במקרה שבו הגבר לא רק הסכים להתרחק מהדירה, אלא גם פעל מאוחר יותר באופן שמוכיח כי לא התכוון לשוב אליה.
- תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה
- ביהמ"ש: הדירה שרשומה על שם האשה - שייכת לבעלה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לאחר עזיבתו, שכר התובע דירה סמוכה כדי להישאר קרוב לילדיו. לדבריו, הוא שילם דמי שכירות של 2,300 שקל לחודש ובהמשך 2,400 שקל. במשך השנים הוא לא פנה לבת זוגו בדרישה כלשהי לקבלת דמי שימוש. רק כארבע שנים מאוחר יותר, לאחר שבית המשפט הורה על פירוק השיתוף בדירה, החליט האיש להגיש תביעה ולדרוש ממנה סכום של כ-160 אלף שקל בגין תקופת השימוש בדירה. אלא שהשופט לא השתכנע. הוא קבע כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ובלי כל הצדקה. "התובע לא עשה מאומה מאז תמה תקופת ההרחקה ועד להגשת התביעה", נכתב בפסק הדין שפורסם. "התנהגותו מעידה כי גמר בלבו שאינו עוד מעוניין לשוב לדירת המגורים. לא זו בלבד שלא תבע, אלא שגם לא ביקש לחזור לבית המגורים או לדרוש דמי שימוש. תחת זאת, בחר לשכור לעצמו דירה אחרת ולהמשיך בחייו". השופט הדגיש כי התובע לא הציג שום הוכחה לכך שהנתבעת מנעה ממנו לשוב לביתו לאחר שפג תוקף ההרחקה. "לא הובאה כל ראיה כי היתה מניעה ממשית לחזרתו לדירת המגורים. אם אכן חשש ממנה, מדוע לא הגיש תביעה בזמנו? הימנעותו מלפעול מלמדת כי השלים עם מצבו ועם המשך מגוריה של הנתבעת בבית לבדה", הוא קבע.
