יום ירושלים תשפ"ו: עדיין "ובליבה חומה"

1. ההצעה של בן-גוריון

לאחר מלחמת ששת הימים הציע דוד בן-גוריון להרוס את חומת העיר העתיקה. 59 שנים מאוחר יותר, זו נראית הצעה מופרכת ואף מופרעת: אחת החומות היחידות בעולם ששרדו בשלמותן במשך 500 שנה, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, מסלול הליכה יפהפה עליהן ומראה מרהיב שלהן בלילות. יכול להיות שבן-גוריון, אז בן 81 ואחרי עשרות שנות פעילות מאומצת מאין כמותה, התחיל לרדת מהפסים?

ממש לא. הנימוק של בן-גוריון היה, שכל עוד החומה עומדת - ירושלים לא תהיה מאוחדת; שהעיר העתיקה, עם הרוב הערבי בה, לעולם לא תהפוך לחלק מהעיר כולה. הצעתו לא התקבלה, וטוב שכך, אך כאשר ירושלים נכנסת לשנת ה-60 לאיחודה - במידה רבה עדיין "בליבה חומה", כפי שכתבה נעמי שמר. אפשר אף לומר, שבליבה שתי חומות: בין הציבור היהודי לערבי, ובין הציבור החרדי לציבור הדתי והחילוני. השפעתן של החומות הללו ניכרת על בסיס יום-יומי, והיא איננה לטובה.

2. חג של דתיים-לאומיים

כמה מכם שמתם לב לכך שהיום הוא יום ירושלים? לכמה מכם זה משנה משהו? אני משער שרובכם תענו: שמנו לב ככה בגדול, ראינו איזושהי כותרת, אבל זה יום רגיל לגמרי. הייתי בן שלוש במלחמת ששת הימים ואני לא יודע כיצד צוין היום הזה מיד לאחריה, אבל מזה עשרות שנים ברור לי שמציינים אותו בעיקר בציבור הדתי-לאומי. אמש הייתה תפילה חגיגית, היום אמרנו "הלל", בהמשך היום תראו חובשי כיפות סרוגות גודשים את העיר העתיקה. זהו ביטוי מוחשי וכואב למעמדה של ירושלים.

איך זה קרה? ב-ynet הציגו את השאלה הזאת כבר לפני 17 שנים. הסוציולוג פרופ' מנחם פרידמן השיב: "במובנים רבים, זה היה תמיד חג של דתיים. בהתחלה הייתה אופוריה של מלחמת ששת הימים, אבל בהמשך יצא האוויר החילוני מהיום הזה. החילונים לא מרגישים שירושלים היא שלהם. הם עוזבים אותה. היא נתפסת בעיניהם כעיר שנכבשה מחדש על ידי החרדים. היא כבר לא עיר ישראלית. בשבילם היא עיר של קנאות דתית, זו עיר לא נוחה. בשביל הדתיים, כמובן, זה משהו אחר. בשבילם זו עיר הקודש והם דבקים בירושלים בחוזקה".

3. כמו אום אל-פחם

הנתונים העדכניים רק מדגישים עד כמה המגמה הזאת הולכת וגוברת. המספרים המובאים כאן (למעט האשכול הסוציו-אקונומי) לקוחים מתוך הפרסום השנתי המעולה "על נתונייך ירושלים" של מכון ירושלים למחקרי מדיניות, שכתבו ד"ר חגית סבו-בראנץ, עומר יניב, עדן יצחקי ודוד רוזנברג. החשובים שבהם מופיעים כבר בתחילת החוברת: בירושלים יש 997,900 תושבים, מתוכם 60% יהודים ו-40% ערבים, לעומת יחס של 36-64 בשנת 2000. חרדים מהווים 46% מהאוכלוסייה היהודית (דהיינו 28% מתושבי העיר), לעומת 16% בלבד מכלל היהודים בישראל. 25% נוספים הם דתיים ודתיים מאוד, לעומת 15% בישראל.

כאן הכל מתחיל ובמידה רבה מסתיים. מדובר בשתי קבוצות אוכלוסייה שמצבן הכלכלי לרוב גרוע משל האוכלוסייה היהודית הדתית והחילונית, והן גוררות איתן כלפי מטה את מקומות מגוריהן. זה מה שגורם לכך שירושלים היא בעלת דירוג של 2 בסולם הסוציו-אקונומי בן עשר הדרגות. שוב: 2 מתוך 10. כמו בני ברק, בית שמש, אום אל-פחם, יבנאל, ג'סר א-זרקא, צפת, אלעד, כפר מנדא וביתר עילית.

ירושלים נמצאת מתחת ללוד, טבריה, נצרת, מג'דל שמס, ג'לג'וליה, פורדייס, קלנסווה, טייבה, טמרה, עראבה ונתיבות שבדרגה 3. היא מתחת לרמלה, עכו, ירוחם, דימונה ובית שאן שבדרגה 4. חיפה וראשון לציון נמצאות בדרגה 7; תל אביב ורמת גן - בדרגה 8. בהתחשב בפוטנציאל של ירושלים, במיוחד בהיותה המרכז השלטוני, ביתם של למעלה ממיליון תושבים (כולל זרים) ועיר הקודש של שלוש הדתות הגדולות בעולם, הדירוג הזה מזעזע.

4. התלמידים והעובדים

הסיפור מתחיל בדמוגרפיה. 19% ממשקי הבית הערביים ו-9% ממשקי הבית היהודיים הם בני חמש נפשות. כאשר מגיעים לשש נפשות ומעלה, מצויים שם 35% ממשקי הבית הערביים ו-17% ממשקי הבית היהודיים. העתיד בא לידי ביטוי בבתי הספר בהווה: 68,100 תלמידים בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי, לעומת 108,100 בחינוך הערבי ו-121,700 בחינוך החרדי.

מה קורה כאשר התלמידים גדלים ומגיעים לגיל העבודה? הנה המספרים. 85% מהגברים היהודים הלא-חרדים בירושלים עובדים, לעומת 81% מבין הערבים ורק 51% מבין החרדים. ואילו בקרב הנשים, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של הלא-חרדיות הוא 86%, של החרדיות הוא 82% ושל הערביות - 33%.

המשמעות היא, שברוב המשפחות החרדיות והערביות יש רק משכורת אחת. מאחר ששכרן של נשים נוטה להיות נמוך יותר, וחרדיות רבות מועסקות במשרות מעוטות הכנסה כגון הוראה, המגזר החרדי כולא את עצמו במלכודת של מחסור ואף של עוני. ואילו המגזר הערבי מוותר ברובו המכריע אפילו על השכר הנמוך יותר שיכולות להביא הנשים.

5. מדד הפלאפל

לא מדובר בהשערות בעלמא. ההכנסה החודשית הממוצעת מעבודה בישראל היא 14,500 שקל לגברים ו-9,500 שקל לנשים. בירושלים משתכרים גברים 12,400 שקל (לעומת 24,700 שקל בתל אביב), ונשים - 9,700 שקל (לעומת 15,700 שקל בתל אביב).

אין פלא, איפוא, שהעוני בירושלים זועק. 42% מהמשפחות בבירת ישראל מצויות מתחת לקו העוני. זו אינה טעות הקלדה: 42%. המצב גרוע כמעט באותה מידה בבירה החרדית השנייה של ישראל: 38% בבני ברק. לשם השוואה: בתל אביב מצויות 12% מהמשפחות מתחת לקו העוני, בפתח תקווה 9% ובראשון לציון - 8%. תזכורת: קו העוני הוא 3,547 שקל לחודש ליחיד, 7,095 שקל לזוג ו-13,303 לזוג עם שלושה ילדים, כך שהעוני האמיתי (ולא הסטטיסטי) גבוה בהרבה.

רוצים לראות את החומה שבלב ירושלים? הנה מדד הפלאפל של המכון. ברחביה תשלמו 30 שקל תמורת מנה, ובשכונת הבוכרים – 26 שקל. לעומת זאת, במעוזים החרדיים גאולה ומאה שערים תשלמו 20 ו-19 שקל (בהתאמה). למי שאינו מקפיד על כשרות, יש אופציה לפלאפל ב-13 שקל ברובע הנוצרי; בשכונת צור באהר שבדרום-מזרח העיר המחיר צונח לעשרה שקלים.

6. דברי הרב ליכטנשטיין

על פניו, מדובר במעגל קסמים: יותר חרדים ויותר ערבים משמעותם פחות הכנסות ויותר עוני, שבתורם מובילים לכך שהעיר יותר ענייה וממילא נוטשים אותה בעלי הכנסות גבוהות, שלא לדבר על מי שאינם רוצים לחיות בעיר שבחלקה המערבי הופכת לחרדית ואף קנאית, ובחלקה המזרחית עלולה לתת תחושה של שטח אויב.

הר חוצבים הוא איזור היי-טק תוסס לתפארת, אך בכך אין די. אולי צריך להתחיל בתחום המובן מאליו: תיירות. ירושלים היא אחת הערים המעניינות ביותר בעולם, עם היסטוריה ומוזיאונים ודת וארכיאולוגיה ונופים ואוויר ובניינים ואנדרטאות, וגם כנקודת מוצא לאתרים רבים בסביבתה. למרות זאת, רק 33% מהתיירים לנו בה אשתקד, לעומת 41% בתל אביב; בין הישראלים מדובר ב-9% בלבד, לעומת 39% באילת. התיירות היא תחום עתיר משרות, שיכולות להתאים לאוכלוסיות נרחבות, וכל תייר מכניס בממוצע 1,700 דולר.

כדי שזה יקרה, ירושלים צריכה להיות הרבה יותר מסבירת פנים - משימה לא קלה, בהתחשב בהתחרדות הגוברת שלה. היא צריכה להגשים את דבריו של הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, ראש ישיבת הר עציון, המובאים בסדרת הספרים המצוינת "באר מרים" על חגי ישראל, והמתקשרים לאפיונו המגזרי של יום ירושלים שבו פתחנו:

"חלילה לנו להפוך את ירושלים, במציאות או בתודעתנו, למעוז בלעדי של החברה הדתית, בד בבד עם דחיקתה מהווייתו של שאר הציבור ומתודעתם של רבים מבני עמנו... ההתמקדות בבני העם היהודי, והדגשת היותה של ירושלים בירת ישראל, עלולות לפגוע במימד האוניברסלי שלה". זאת, כמובן, בלא לוותר במאומה על קדושתה וחשיבותה לעם היהודי, שאין להן ערוך. חג שמח לך, ירושלים.