"עבודה קשה לא מספיקה": עבד בבנייה שנים - ולא יוכר בביטוח לאומי
בית הדין לעבודה בתל אביב דחה תביעה של ראש צוות בחברת בנייה שביקש להכיר בפגיעותיו בגב ובברך כפגיעות בעבודה בדרך של מיקרוטראומה. בית הדין קבע כי עבודתו היתה מגוונת מדי ולא כללה תנועות חוזרות ונשנות כפי שדורש החוק: "אין בכוחה של עבודה פיזית, קשה ומאומצת
ככל שתהיה, להפוך את המאמץ הפיזי למיקרוטראומה"
חיים פרץ, יליד 1958, עבד במשך שנים רבות כראש צוות בעבודות בנייה ושיפוצים בחברה שבבעלות אחיו. יום אחרי יום הוא חפר, יצק בטון, הרים משקלים כבדים, פירק והרכיב דלתות פלדה, ריצף, התקין תקרות אקוסטיות ועלה וירד מסולמות ופיגומים. בדצמבר 2023 הוא הגיש לביטוח הלאומי תביעה להכרה כנפגע עבודה בגב ובברך שמאל, בעקבות מיקרוטראומה, כלומר פגיעה שנוצרה מהצטברות של פגיעות זעירות חוזרות ונשנות לאורך זמן.
הביטוח הלאומי דחה את התביעה כבר בינואר 2024, ופרץ פנה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. אלא שגם שם, בפסק דין שניתן באחרונה על ידי השופטת רעות שמר בגס ונציגי הציבור גד גפני וימית פלד, נדחתה תביעתו.
הבעיה המרכזית של פרץ היתה דווקא הגיוון בעבודתו. בחקירתו הנגדית הוא עצמו העיד שאין לו ימי עבודה שגרתיים: "קודם כל באמצע אין ימי עבודה שגרתיים כי כל פעם זה משתנה". הוא תיאר כיצד בשיפוץ קומה של 700 מ"ר, הצוות מפרק תקרות, דלתות, משקופים וקירות גבס, מוריד ריצוף, ואז מביא את החומרים החדשים ומתחיל להרכיב הכל מחדש. כששאלה אותו עורכת הדין של הביטוח הלאומי, עו"ד מיה תבורי, אם העבודה משתנה, ענה פרץ: "בוודאי, אני לא כל יום משפץ שם 500 מטר אבל יש לי הרבה שיפוצים שם".
גם העדים מטעמו של פרץ, עמיתיו לעבודה יוסי דיאעי ויובל זגורי, העידו על מגוון רחב של עבודות. דיאעי פירט: "ריצוף, גבס, פירוק תקרות, אנחנו עושים קירות בלוקים, עושים אספלט, עושים מצעים, שפכטל, זהו זה מה שאני יודע, בלוקים, התקנת דלתות". זגורי הוסיף שהעובדים נדרשו לשאת פחי צבע, שקי דבק וחומרים כבדים, ושבפרויקטים גדולים החברה העסיקה קבלני משנה, ופרץ היה מפקח על עבודתם.
- טען ל"כאב, סבל ובושה" בשימוש בתחבורה הציבורית - אך לא יקבל קצבה
- המקלחת בבית ההורים גרמה לכך שתאונת הדרכים לא תוכר כתאונת עבודה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אין תנועה אחת חוזרת שגרמה לנזק מצטבר
בית הדין קבע שכדי להכיר בפגיעה כמיקרוטראומה, על העובד להוכיח שביצע תנועות חוזרות ונשנות, זהות או דומות, הפועלות על איבר מוגדר בגוף, לאורך פרק זמן משמעותי. במקרה של פרץ, נקבע שעבודתו כללה פעולות שונות ומגוונות לאורך היום - חפירה, יציקה, ריצוף, גבס, הרמת משאות, עלייה על סולמות - ולא ניתן לזהות תנועה אחת חוזרת שגרמה לנזק מצטבר.
בית הדין התייחס גם לטענה בנוגע להרמת משאות כבדים, אך קבע שפרץ לא ביצע עבודת סבלות באופן יומיומי. הוא עצמו העיד שכשצריך להרים הרבה חומרים, הוא נעזר בעובדים נוספים: "אם אני צריך להרים הרבה דברים נגיד אז אני נעזר בעוד עובדים, אני לא יכול להרים 30, 40, 50 שקי מלט לבד". גם דיאעי העיד שהרמת המשאות הכבדים נעשתה בידיים רק כשהמעליות לא עבדו או כשלא ניתן לעבור עם עגלה.
בנוגע לפגיעה בברך, בית הדין ציין שפרץ אינו עובד כרצף מקצועי, אלא מבצע עבודות שיפוצים מגוונות, ורק חלק קטן מעבודתו מתבצע על הברכיים. בנסיבות האלה, קבע בית הדין שלא מתקיימת הדרישה לתנועות חוזרות ונשנות בתדירות מספקת.
- היועמ"שית מפסיקה את משפט יועצי נתניהו על הטרדת פילבר
- ביהמ"ש: פרסום פסקי דין מותר - גם כשפוגע בפרטיות
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- התפטר אחרי 11 שנה, והמעסיקה דרשה את כספי הפיצויים
לא פועל מהמניין
בית הדין הוסיף נקודה נוספת: פרץ לא עבד כפועל מן המניין בלבד, אלא שימש גם כראש צוות ומפקח, ואף העיד שהוא עובר בכמה פרויקטים בכל יום. לדבריו, "אי אפשר להגיד לך, זה משולב כי אנחנו עובדים על כמה פרויקטים במקביל". לדעת בית הדין, ההבחנה בין עבודתו הפיזית לבין תפקיד הפיקוח מתבקשת, אבל חלוקה שכזו לא הוצגה.
בסופו של דבר, בית הדין דחה את התביעה, וקבע שאף שמדובר בעבודה פיזית שכללה הרמת משא, התכופפויות ועבודה על סולם ועל הברכיים, הגיוון בפעולות ובתנועות מונע את ההכרה בפגיעה בדרך של מיקרוטראומה. בית הדין לא פסק הוצאות משפט, מכיוון שההליך הוא מתחום הביטוח הסוציאלי.
פסק הדין ממחיש את הפער הקיים בין מציאות העבודה של עובדי בניין, שסובלים משחיקה פיזית כבדה לאורך שנים, לבין הדרישות המשפטיות הנוקשות של תורת המיקרוטראומה, שמחייבת הוכחת תנועה ספציפית וחוזרת. עבודה קשה כשלעצמה, קבע בית הדין, אינה מספיקה.
