הדופמין מנהל את התיק: מה מגלות סריקות המוח על החלטות השקעה, בועות ומסחר יתר
בשנת 1954 שני חוקרים צעירים במעבדה של אוניברסיטת מקגיל במונטריאול, ג'יימס אולדס ופיטר מילנר, השתילו אלקטרודה דקה במוח של חולדה וחיברו אותה לדוושה. בכל לחיצה, זרם חשמלי חלש גירה אזור עמוק במוח. החולדות למדו מהר ללחוץ שוב ושוב, ובניסויי המשך חלקן לחצו אלפי פעמים בשעה, תוך ויתור על מזון ומים. המחקר, שפורסם בכתב העת Journal of Comparative and Physiological Psychology, נחשב לנקודת הפתיחה של חקר "מערכת התגמול" במוח. כעבור כמה עשורים, אותה מערכת הפכה למוקד של תחום חדש, הנוירו-כלכלה, שמנסה להבין מה בדיוק קורה בתוך הראש של אדם שמחליט לקנות מניה, למכור אותה, להמר או לחכות.
התחום הזה שונה מהכלכלה ההתנהגותית הקלאסית. בנוסף לשאלה מה אנשים בוחרים, הוא מודד את פעילות המוח בזמן הבחירה, באמצעות סורקי fMRI, רישום פעילות של תאי עצב בודדים, בדיקות הורמונים ומחקר על אנשים עם פגיעות מוחיות.
דופמין: אות של הפתעה, ולא של הנאה
במשך שנים רווחה ההנחה שדופמין הוא "חומר ההנאה" של המוח. המחקר של וולפרם שולץ, נוירו-מדען גרמני שעבד באוניברסיטת פריבורג בשווייץ ובהמשך באוניברסיטת קיימברידג', שינה את ההבנה הזאת. שולץ רשם את פעילותם של תאי דופמין בודדים במוח של קופים שקיבלו טיפות מיץ. בהתחלה, התאים הגיבו כשהמיץ הגיע. אחרי שהקופים למדו שאות אור מבשר על המיץ, התאים התחילו להגיב לאור, והפסיקו להגיב למיץ עצמו. וכשהאור הופיע והמיץ לא הגיע, פעילות התאים ירדה מתחת לרמת הבסיס בדיוק ברגע שבו המיץ היה אמור להגיע.
ב-1997 פרסמו שולץ, פיטר דיין וריד מונטגיו בכתב העת Science את המאמר A Neural Substrate of Prediction and Reward. הם הראו שתאי הדופמין מתנהגים כמו אות מתמטי שנקרא "שגיאת חיזוי תגמול": ההפרש בין מה שקרה לבין מה שהמוח ציפה שיקרה. תגמול צפוי לגמרי כמעט לא מזיז את המחט. תגמול גדול מהצפוי מייצר זינוק. אכזבה מייצרת צניחה. המודל הזה דומה מאוד לאלגוריתמים של למידת חיזוק שפותחו במדעי המחשב, והיום הוא מהבסיסים של חקר הלמידה במוח.
לשוק ההון יש כאן הקבלה מעניינת. מחירי מניות זזים בעיקר כשמתפרסם מידע שלא היה צפוי, ולא כשהחברה מדווחת בדיוק את מה שהאנליסטים העריכו. המוח של המשקיע פועל בהיגיון דומה: התחושה החזקה מגיעה מההפתעה, לטובה או לרעה, ולא מגובה הרווח עצמו.
הגרעין האקומבנס והאינסולה: מנוע הציפייה ומנגנון האזהרה
בריאן קנטסון, שעבד אז במכונים הלאומיים לבריאות בארצות הברית ובהמשך באוניברסיטת סטנפורד, פיתח משימה שנקראת MID, שבה משתתפים בסורק MRI רואים סימן שמבשר על אפשרות לזכות בכסף או להפסיד כסף, ואז צריכים ללחוץ על כפתור מהר ככל האפשר. במחקר שפורסם ב-2001 בכתב העת Journal of Neuroscience, קנטסון ועמיתיו מצאו שהפעילות בגרעין האקומבנס, אזור קטן בבסיס המוח הקדמי שמקבל קלט דופמין רב, עלתה ככל שהתגמול הצפוי היה גדול יותר. העלייה נרשמה בשלב הציפייה, עוד לפני שהכסף התקבל. ציפייה להפסד לא הפעילה את האזור באותה צורה.
ב-2005 פרסמו קמליה קוהנן וקנטסון בכתב העת Neuron את המחקר The Neural Basis of Financial Risk Taking. המשתתפים בחרו שוב ושוב בין שתי מניות ניסיוניות מסוכנות לבין אגרת חוב בעלת תשואה בטוחה. החוקרים מצאו שפעילות בגרעין האקומבנס קדמה לבחירות מסוכנות, כולל בחירות מסוכנות שהיו טעות מבחינה סטטיסטית. לעומת זאת, פעילות באינסולה הקדמית, אזור שקשור לתחושות גוף, גועל וחוסר ודאות, קדמה לבחירות זהירות מדי. כלומר, ניתן היה לזהות במוח את הכיוון שאליו המשקיע עומד לטעות, עוד לפני שבחר.
קנטסון ועמיתיו הרחיבו את הממצא גם לעולם הקניות. במחקר שפורסם ב-2007 ב-Neuron תחת הכותרת Neural Predictors of Purchases, הם הראו שכשמוצג מוצר רצוי, הגרעין האקומבנס מגיב; כשמוצג מחיר גבוה מדי, האינסולה מגיבה והקליפה הקדם-מצחית המדיאלית נרגעת. על בסיס הדפוס הזה, החוקרים הצליחו לנבא אם המשתתף יקנה את המוצר טוב יותר מאשר על סמך דיווח עצמי בלבד.
הידעת?מה בעצם מודד סורק fMRI?
בהמשך ניסו קנטסון ועמיתיו לבדוק אם קבוצה קטנה של מוחות יכולה לנבא התנהגות של שוק שלם. אלכסנדר ג'נבסקי, קארמל יון וקנטסון פרסמו ב-2017 ב-Journal of Neuroscience מחקר שבו כמה עשרות משתתפים צפו בסורק בבקשות גיוס אמיתיות מאתר מימון ההמונים קיקסטארטר. הפעילות בגרעין האקומבנס של המשתתפים ניבאה אילו פרויקטים יצליחו לגייס את הסכום המבוקש באינטרנט, טוב יותר מאשר הדירוגים שהמשתתפים עצמם נתנו לפרויקטים. החוקרים כינו את הגישה "נוירו-חיזוי". לדבריהם, הרגש המהיר והכללי שמתעורר מול הצעה משותף לאנשים רבים, ולכן מנבא היטב התנהגות של קהל, בעוד שהשיקולים המודעים והאישיים משתנים יותר מאדם לאדם. ממצאים דומים התקבלו גם בניסויים שבדקו צפייה בסרטונים ומוזיקה. התחום עדיין צעיר, והמדגמים קטנים, אבל הוא מעורר עניין רב בעולם השיווק והפרסום.
הקליפה הקדם-מצחית: המחשבון שמשקלל ערך
אם הגרעין האקומבנס מייצג ציפייה והאינסולה מייצגת אזהרה, אזור אחר משמש מעין לוח חשבון. הקליפה הקדם-מצחית הוונטרומדיאלית (vmPFC), מעל ארובות העיניים, מופיעה במחקרים רבים כאזור שמקודד את "הערך הסובייקטיבי" של אפשרות: כמה היא שווה עבור האדם הזה, ברגע הזה. מחקרים של אנטוניו רנג'ל וג'ון או'דוהרטי במכון הטכנולוגי של קליפורניה (Caltech) הראו שפעילות באזור הזה עוקבת אחרי הסכום שאנשים מוכנים לשלם על מוצרים, ושהיא משתנה כשמשנים את ההקשר.
ניסוי אחד בולט במיוחד. הילקה פלסמן, או'דוהרטי, באבא שיב ורנג'ל פרסמו ב-2008 ב-PNAS מחקר שבו משתתפים טעמו יינות בסורק, וקיבלו מידע על המחיר של כל יין. בפועל, חלק מהיינות היו זהים, והוצגו פעם במחיר של 5 דולר ופעם במחיר של 45 דולר. המשתתפים דיווחו שהיין "היקר" טעים יותר, והפעילות בקליפה האורביטופרונטלית המדיאלית עלתה בהתאם. המחיר לא שינה את היין, אבל שינה את האופן שבו המוח חווה אותו. למשקיעים, זו תזכורת לכך שתג מחיר גבוה עשוי להיתפס כאיכות גם כשאין לכך בסיס.
הרגש כמצפן: מה לימדו מטופלים עם פגיעות מוחיות
את אחת הראיות החזקות לתפקיד הרגש בהחלטות כלכליות סיפקו מטופלים עם פגיעה בקליפה הקדם-מצחית. אנטואן בשארה, חנה דמסיו, דניאל טראנל ואנטוניו דמסיו מאוניברסיטת איווה פיתחו את "משימת ההימורים של איווה": המשתתפים בוחרים קלפים מארבע חפיסות, שתיים מהן נותנות רווחים גדולים אבל גם הפסדים גדולים, ובסך הכול מפסידות, ושתיים נותנות רווחים קטנים והפסדים קטנים, ובסך הכול מרוויחות.
במחקר שפורסם ב-1997 ב-Science, משתתפים בריאים התחילו להעדיף את החפיסות הטובות עוד לפני שיכלו להסביר למה. מדידות של מוליכות העור הראו אצלם תגובת עוררות קטנה בכל פעם שהיד התקרבה לחפיסה המסוכנת. מטופלים עם פגיעה בקליפה הקדם-מצחית הוונטרומדיאלית לא הראו את התגובה הזאת, והמשיכו לבחור בחפיסות המפסידות גם אחרי שהבינו, ברמה המודעת, שהן גרועות. דמסיו ניסח על בסיס זה את "השערת הסמן הסומטי": תחושות גוף קטנות משמשות קיצור דרך שמכוון את ההחלטות.
יש גם צד הפוך לסיפור. באבא שיב, ג'ורג' לוונשטיין, בשארה ובני הזוג דמסיו פרסמו ב-2005 בכתב העת Psychological Science את המחקר Investment Behavior and the Negative Side of Emotion. בהימור פשוט שבו כל סבב היה משתלם בממוצע, מטופלים עם פגיעה באזורים שמעבדים רגש המשיכו להשקיע בכל סבב, וסיימו עם יותר כסף ממשתתפים בריאים. המשתתפים הבריאים הפסיקו להשקיע אחרי סבבים מפסידים, אף שההחלטה הזאת הייתה שגויה מבחינה סטטיסטית. כלומר, הרגש עוזר להימנע מסכנות אמיתיות, אבל יכול גם לגרום לוויתור על הזדמנויות.
- שמן דגים וזיכרון
- כבד שומני הוא חמש מחלות שונות: ניתוח גנטי של 4,600 חולים במאיו קליניק מסמן מי בסיכון הגבוה
מחקר נוסף, של בנדטו דה מרטינו, קולין קמרר ורלף אדולפס מ-Caltech, שפורסם ב-2010 ב-PNAS, בדק שתי מטופלות עם נזק נדיר לשני צידי האמיגדלה. בניגוד למשתתפים בריאים, הן קיבלו הימורים עם סיכוי שווה לרווח ולהפסד גם כשהרווח האפשרי היה קטן יחסית. המחקר תמך ברעיון שהאמיגדלה, אזור שקשור לפחד, היא חלק מרכזי במנגנון שגורם לאנשים להירתע מהפסדים.
עכשיו או אחר כך: שתי מערכות שמתחרות על אותו שקל
סמואל מקלור, דייוויד לייבסון, ג'ורג' לוונשטיין וג'ונתן כהן, מאוניברסיטת פרינסטון, מהרווארד ומאוניברסיטת קרנגי מלון, פרסמו ב-2004 ב-Science את המחקר Separate Neural Systems Value Immediate and Delayed Monetary Rewards. המשתתפים בחרו בסורק בין שוברי מתנה בסכומים שונים, שחלקם ניתנים מיד וחלקם בעוד כמה שבועות. כשאחת האפשרויות הייתה מיידית, נרשמה פעילות גבוהה באזורים של מערכת התגמול, כמו הסטריאטום הוונטרלי והקליפה האורביטופרונטלית המדיאלית. אזורים בקליפה הקדם-מצחית הצדדית ובקליפה הקודקודית היו פעילים בכל הבחירות, גם כשהתגמול נדחה.
החוקרים מצאו שככל שהפעילות באזורים הצדדיים הייתה חזקה יותר ביחס לאזורי התגמול, המשתתפים בחרו יותר באפשרות המאוחרת והגדולה. המודל שהציעו, של שתי מערכות שמתחרות זו בזו, עורר ויכוח בתחום. מחקר של ג'וזף קייבל ופול גלימצ'ר מאוניברסיטת ניו יורק, שפורסם ב-2007 בכתב העת Nature Neuroscience, טען שאזורי התגמול מקודדים ערך סובייקטיבי אחד, שמתחשב גם בעיכוב, ולא דחף נפרד להווה. הוויכוח הזה עדיין פתוח, והוא חשוב גם למי שמתכנן מוצרי חיסכון: אם הבעיה היא מערכת שמתפתה, מגבלות חיצוניות יעזרו; אם הבעיה היא האופן שבו הערך מחושב, שינוי בהצגת האפשרויות עשוי להועיל יותר.
אמון והוגנות: הצד החברתי של מערכת התגמול
החלטות כספיות רבות כוללות אדם נוסף: שותף, יועץ, מנהל קרן או קונה. מייקל קוספלד, מרקוס היינריכס, פול זאק, אורס פישבכר וארנסט פהר פרסמו ב-2005 ב-Nature מחקר שבו משתתפים שקיבלו תרסיס של ההורמון אוקסיטוצין העבירו יותר כסף ל"נאמן" במשחק השקעה, לעומת משתתפים שקיבלו תרסיס דמה. הממצא זכה לתהודה רבה, אבל ניסיונות לשחזר אותו לא הצליחו באופן עקבי. סקירה של גדעון נבה, קולין קמרר ומייקל מקולו, שפורסמה ב-2015 בכתב העת Perspectives on Psychological Science, הגיעה למסקנה שהראיות לכך שאוקסיטוצין מגביר אמון בבני אדם חלשות משנראה בתחילה.
ממצא יציב יותר נוגע לתגובה לחוסר הוגנות. אלן סנפי ועמיתיו מאוניברסיטת פרינסטון פרסמו ב-2003 ב-Science מחקר שבו משתתפים קיבלו הצעות חלוקה הוגנות ולא הוגנות במשחק האולטימטום. הצעות לא הוגנות הפעילו את האינסולה הקדמית, ומשתתפים שהראו פעילות חזקה יותר באזור הזה נטו לדחות את ההצעות. אותו אזור שמגיב למחיר גבוה מדי ולסיכון מגיב גם לעסקה שנראית מקפחת.
הורמונים על רצפת המסחר
ג'ון קואטס, שעבד בעבר כסוחר בוול סטריט ועבר למחקר באוניברסיטת קיימברידג', יצא עם ג'ו הרברט מהמעבדה אל רצפת מסחר אמיתית בלונדון. במחקר שפורסם ב-2008 ב-PNAS, הם דגמו רוק של 17 סוחרים גברים פעמיים ביום, במשך שמונה ימי עבודה רצופים. ימים שבהם רמת הטסטוסטרון בבוקר הייתה גבוהה מהממוצע של הסוחר נטו להסתיים ברווח גבוה יותר. רמות הקורטיזול, הורמון הדחק, עלו בימים שבהם התנודתיות בשוק הייתה גבוהה יותר.
הממצא מעורר שאלה מעניינת: אם רצף של רווחים מעלה טסטוסטרון, וטסטוסטרון מעודד לקיחת סיכון, ייתכן שנוצרת לולאה שמנפחת ביטחון עצמי בשוק עולה. בכיוון ההפוך, קורטיזול גבוה לאורך זמן בשוק יורד עשוי להגביר הימנעות מסיכון בדיוק כשהמחירים נמוכים. החוקרים הדגישו שמדובר במדגם קטן ובמתאם, ולא בהוכחה של סיבה ותוצאה, אבל המחקר פתח תחום שלם של בדיקות פיזיולוגיות בקרב סוחרים. גם אנדרו לו ודמיטרי רפין מ-MIT מדדו כבר ב-2002 דופק, מוליכות עור ונשימה של סוחרי מט"ח בזמן מסחר אמיתי, ומצאו תגובות רגשיות ברורות לאירועי שוק תנודתיים, גם אצל סוחרים ותיקים.
בועות: מה קורה במוח כשהשוק מתנפח
אחד הניסויים השאפתניים בתחום נערך ב-Caltech ובמכון המחקר של אוניברסיטת וירג'יניה טק. אלק סמית', טרי לורנץ, ג'סטין קינג, ריד מונטגיו וקולין קמרר יצרו שווקים ניסיוניים קטנים, שבהם משתתפים סחרו בנכס בעל ערך יסודי ידוע. כמו בניסויים קודמים מסוג זה, נוצרו שוב ושוב בועות: המחיר טיפס הרבה מעל הערך האמיתי, ואז קרס.
הידעת?מה הקשר בין דופמין לבינה מלאכותית?
במחקר שפורסם ב-2014 ב-PNAS תחת הכותרת Irrational Exuberance and Neural Crash Warning Signals, חלק מהמשתתפים סחרו בזמן סריקת MRI. החוקרים מצאו שהפעילות בגרעין האקומבנס עקבה אחרי התנפחות הבועה, ובממוצע הייתה גבוהה יותר אצל משתתפים שקנו יותר בזמן הבועה. אצל הסוחרים שהרוויחו יותר, נרשמה עלייה בפעילות האינסולה הקדמית לפני שהם התחילו למכור, מעין אות אזהרה פנימי שקדם לשיא המחירים. הממצא לא מאפשר לחזות בועות בשוק האמיתי, אבל הוא מספק רמז על ההבדל בין מי שנסחף לבין מי שיוצא בזמן. להרחבה: הנטייה לאופטימיות שמנפחת בועות: כך המוח דוחף משקיעים לקחת יותר מדי סיכון
למה קשה למכור מניה מפסידה: הסבר מתוך המוח
תופעה מוכרת בשוק ההון היא "אפקט הנטייה" (Disposition Effect): משקיעים נוטים למכור מוקדם מדי מניות שעלו, ולהחזיק זמן רב מדי מניות שירדו. טרנס אודין תיעד את התופעה במחקר שפורסם ב-1998 ב-Journal of Finance, על בסיס נתוני מסחר אמיתיים של כ-10,000 חשבונות בבית השקעות אמריקאי. כמה הסברים הוצעו לכך, והמחקר הנוירו-כלכלי הוסיף אחד.
קרי פריידמן, ניקולס ברבריס, קולין קמרר, פיטר בוסארטס ואנטוניו רנג'ל פרסמו ב-2014 בכתב העת Journal of Finance את המחקר Using Neural Data to Test a Theory of Investor Behavior. המשתתפים ניהלו תיק השקעות ניסיוני בסורק. ברגע שבו מכרו מניה ברווח, נרשמה עלייה בפעילות בסטריאטום הוונטרלי, אזור שכולל את הגרעין האקומבנס. ממצא זה תומך ברעיון של "תועלת המימוש": למוח יש הנאה מיוחדת ברגע שבו רווח נרשם בפועל, וכאב מיוחד ברגע שבו הפסד הופך לסופי. לכן אנשים ממהרים לממש רווחים ודוחים את מימוש ההפסדים. המשתתפים שהראו את האות החזק ביותר היו גם אלה שהפגינו את אפקט הנטייה בעוצמה הרבה ביותר.
מסחר יתר, גמיפיקציה ומסכים
בראד ברבר וטרנס אודין מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס פרסמו ב-2000 בכתב העת Journal of Finance מחקר בשם Trading Is Hazardous to Your Wealth. הם בחנו 66,465 משקי בית שסחרו בבית השקעות אמריקאי בשנים 1991 עד 1996. משקי הבית שסחרו הכי הרבה השיגו תשואה שנתית נטו של 11.4%, לעומת 17.9% של מדד השוק. משק הבית הממוצע החליף כ-75% מהתיק שלו בכל שנה. החוקרים הסבירו את הפער בעיקר בביטחון עצמי מופרז, שמוביל לעסקאות רבות מדי ולעמלות גבוהות.
בעידן אפליקציות המסחר, אותה שאלה חזרה בעוצמה. ברבר, אודין, שיאו-צ'ון הואנג וכריסטופר שוורץ פרסמו ב-2022 ב-Journal of Finance מחקר על משתמשי רובינהוד. הם מצאו שמשתמשי האפליקציה נטו להתרכז במניות שמושכות תשומת לב, כמו מניות שהופיעו ברשימות "המניות הפופולריות", ושגלי קנייה כאלה נטו להיות מלווים בתשואות שליליות בהמשך. מבחינה נוירולוגית, עיצוב שמציג קונפטי, התראות ועדכונים בזמן אמת מספק בדיוק את סוג הגירוי הבלתי צפוי שתאי הדופמין מגיבים אליו. חלק מהרגולטורים בארצות הברית בחנו את הסוגיה של "עיצוב משחקי" באפליקציות מסחר, ורובינהוד הסירה את אנימציית הקונפטי.
כשמערכת התגמול יוצאת משליטה
הראיה הדרמטית ביותר לקשר בין דופמין לבין החלטות כספיות מגיעה מעולם הרפואה. חולי פרקינסון סובלים מאובדן של תאי דופמין, ומטופלים בין השאר בתרופות שמחקות את פעולת הדופמין, שנקראות אגוניסטים לדופמין. רופאים החלו לדווח על מטופלים שפיתחו לפתע התמכרות להימורים או קניות כפייתיות.
דניאל וינטראוב מאוניברסיטת פנסילבניה ועמיתיו פרסמו ב-2010 בכתב העת Archives of Neurology את מחקר DOMINION, שכלל 3,090 חולי פרקינסון ב-46 מרכזים בארצות הברית ובקנדה. אצל 13.6% מהם נמצאה הפרעה בשליטה בדחפים: הימורים בעייתיים אצל 5%, קניות כפייתיות אצל 5.7%, אכילה כפייתית אצל 4.3% והתנהגות מינית כפייתית אצל 3.5%. בקרב מטופלים שקיבלו אגוניסטים לדופמין, השיעור עמד על 17.1%, לעומת 6.9% בקרב מי שלא קיבלו אותם. אצל רבים מהמטופלים, ההתנהגות נרגעה כשהמינון הופחת או כשהתרופה הוחלפה. זו עדות לכך שכימיה מוחית יכולה להטות את היחס לסיכון ולכסף בצורה חדה.
השוק המשגשג של הימורי ספורט מקוונים בארצות הברית, שבו פועלות חברות כמו דראפטקינגס, מעורר דיון דומה בקרב חוקרי התמכרות. ההימורים מספקים תגמולים בלתי צפויים ותכופים, והאפליקציות מאפשרות להמר בכל רגע. גם עייפות משפיעה על מערכת התגמול: מחקרים מצאו שחוסר שינה מגביר את הנטייה להימורים מסוכנים. להרחבה: המוח העייף מהמר: כיצד חוסר שינה דוחף להימורים בשוק ולקנייה אימפולסיבית
הגבולות של הסורק
הנוירו-כלכלה מספקת תובנות מרתקות, אבל גם החוקרים בתחום מזהירים מפני מסקנות פשטניות. רוב הניסויים כוללים עשרות משתתפים בלבד, בתנאי מעבדה ובסכומים קטנים. אזור כמו האינסולה מגיב לגירויים רבים ושונים, ולכן קשה להסיק מפעילות בו על רגש מסוים. ראסל פולדראק מאוניברסיטת סטנפורד הזהיר כבר ב-2006 מפני "הסקה הפוכה", כלומר הנחה שאם אזור מסוים פעיל, אז מתרחש תהליך נפשי מסוים.
דוגמה מפורסמת להיזהרות הזאת הגיעה מקבוצה של חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, בראשות קרייג בנט. הם הכניסו לסורק MRI דג סלמון מת, "הציגו" לו צילומים של אנשים במצבים חברתיים, וניתחו את הנתונים בשיטות סטטיסטיות שהיו נפוצות באותה תקופה, בלי תיקון מתאים להשוואות מרובות. בניתוח הופיעה "פעילות" במוח של הדג. המטרה הייתה להמחיש שבסריקה שכוללת עשרות אלפי נקודות מדידה, חלקן ייראו פעילות במקרה. העבודה זכתה בפרס איג נובל ב-2012, והשפיעה על הקפדה רבה יותר בניתוח נתוני הדמיה, גם במחקרים נוירו-כלכליים.
יחד עם זאת, הממצאים מצטרפים לסיפור עקבי למדי: החלטות כספיות מערבות מערכת ציפייה שמגיבה להפתעות, מערכת אזהרה שמגיבה לסיכון ולמחיר, ואזור שמשקלל את שתיהן לערך אחד. המשקיע שמבין את הדינמיקה הזאת יכול לבנות לעצמו כללים קבועים מראש, כמו פיזור, מגבלות על תדירות המסחר והחלטות מכירה שנקבעות לפני שהשוק זז, שמצמצמים את ההשפעה של דחפים רגעיים. גם המחקר על הקשר בין מאמץ ותגמול ממשיך להתפתח. להרחבה: מצאו את מנוע ההתמדה: קבוצת תאים זעירה במוח קובעת כמה מאמץ שווה הפרס
להרחבה:
חידת שלושת האסירים: למה המוח שלנו נכשל בהערכת סיכונים, ומה זה אומר על השקעות בבורסה
מוח הטיקטוק: כך הגלילה האינסופית מכווצת את הקשב ומשנה את מערכת התגמול במוח
