המאוכזבים ינהרו לנתב״ג? מי באמת יעזוב אם השלטון לא יתחלף - ומה המחיר הכלכלי?

קל לאחל ״סע לשלום״ למי שמצהיר שייקח את משפחתו ויעזוב את הארץ אם הבחירות שבפתח לא יסמנו את תחילתו של עידן חדש במנהיגות. כל כך קל, שברשתות החברתיות אנחנו רואים את זה כל הזמן, לפעמים בצירוף גידופים עסיסיים ואיחולי הצלחה בהתמודדות עם האנטישמיות הגואה בעולם. 

קשה יותר לענות על השאלה מי יממן את מה שיישאר כאן. מדינה אינה יכולה להתייחס באדישות לעזיבת אנשים שעל הכנסותיהם, עבודתם ועסקיהם נשען חלק משמעותי מהפעילות הכלכלית שלה. אפשר לכעוס על ההצהרות שלהם. הכעס לא יחליף את המסים שהם משלמים, את החברות שהם מקימים ואת השירותים שהם מספקים.

אבל גם את הצהרות העזיבה מותר לבחון בעין ביקורתית. ״אם השלטון לא יתחלף, אנחנו עוזבים״ הוא משפט שמציב לבחירות משמעות אישית החורגת מזהות ראש הממשלה הבא. הוא קובע מועד להחלטה היכן לחיות, לעבוד ולגדל ילדים. השאלה היא כמה מהמצהירים באמת מתכוונים לקבל את ההחלטה הזאת, וכמה יקומו בבוקר שאחרי לאותם חיים.

כמה מההצהרות הן בגדר ״תחזיקו אותי״, וכמה כבר מגובות בחיפוש עבודה, בבקשת אשרה וברישום הילדים לבית ספר בחו״ל? זאת שאלה לגיטימית. מי שמצהיר על צעד בעל משמעות כלכלית וציבורית אינו פטור מהשאלה אם הוא מתכונן לבצע אותו.

מה יהיה שונה הפעם?

למי ששוקל לעזוב בגלל הכיוון שאליו הולכת המדינה היו בשנים האחרונות מספיק סיבות לקבל החלטה. רבים מהישראלים אכן עזבו. אחרים נשארו, וכעת מציגים את הבחירות כקש שישבור את גב הגמל. מותר לשאול למה חיכו דווקא לקש הזה.

יש לכך תשובה אפשרית ופשוטה: הם קיוו שלא יצטרכו לעזוב. מעבר למדינה אחרת הוא ויתור גדול, ומי שמאמין שעוד אפשר לשנות יעדיף לתת לבית שלו הזדמנות נוספת. מבחינתו, תוצאות הבחירות יקבעו אם הוא ממשיך להמתין או מתחיל לפעול. 

בהחלטה כזאת יש גם חישוב של זמן. משפחה יכולה להסכים לספוג תקופה קשה בלי להסכים לחיות כך עוד שנים. הורה ששוקל מעבר צריך לחשוב גם על גיל הילדים, על השלב בקריירה ועל האפשרות להשתלב במקום אחר. אך גם ההמתנה יכולה לגבות מחיר: בזמן שמחכים כאן, גם ההזדמנויות בחוץ משתנות.

אבל יש גם אפשרות אחרת: הבחירות מספקות מועד נוח לדחיית החלטה שקשה לקבל. עד אז אפשר לומר ״נראה מה יהיה״, בלי להכריע אם מוכנים להתרחק מההורים, להעביר את הילדים למסגרת בשפה אחרת ולבנות מחדש את הקריירה. אלה אינם פרטים קטנים בדרך לנתב״ג. אלה החיים עצמם. גם אחרי פרסום התוצאות, ההורים יישארו כאן, הילדים יהיו קשורים לחברים ובן או בת הזוג יצטרכו למצוא עבודה. מי שהתקשה להתגבר על החסמים האלה עד עכשיו יצטרך להסביר לעצמו מה השתנה.

להצהיר על עזיבה לא עולה כסף. להעביר משפחה למדינה אחרת עולה הרבה. דרכון זר פותח דלת, אבל אינו מבטיח הכנסה, השתלבות מקצועית או חיים נוחים יותר. לכן, עוצמת הכעס אינה מספיקה כדי לחזות את מספר העוזבים. צריך לראות מה כבר נעשה כדי לאפשר את המעבר.

• עצמאי שעבר לחו"ל וממשיך לחייב לקוחות בישראל: מה קורה לתיק המע"מ ולמי עוברת החבות
• חוזרים לישראל ב-2026: הטבת המס שנסגרת בסוף השנה, ושישה חודשי המתנה לקופת חולים

המספרים כבר מספרים על שינוי

ההגירה מישראל אינה מחכה לתוצאות הבחירות. מחקר של החטיבה לתכנון וכלכלה ברשות המסים, מיולי 2026, בחן את הכנסותיהם של ישראלים שהיגרו בשנים 2015 עד 2024. בקרב מי שהתגוררו בישראל שלוש שנים לפחות לפני עזיבתם, מספר היוצאים עלה מכ־40 אלף בשנה לפני הקורונה ל-60-55 אלף בשנה ב־2023 וב־2024. אלה נתוני עזיבה אמיתיים, לא תחזית לעזיבה בעקבות הבחירות.

השינוי החשוב יותר הוא בזהות העוזבים. שיעור העזיבה מהעשירון העליון עלה בכ־80% ב־2023 וב־2024 לעומת הממוצע בשנים 2015 עד 2019. הכנסתם הממוצעת של העוזבים לפני יציאתם הייתה גבוהה בכ־50% מההכנסה הממוצעת באוכלוסייה שנבדקה.

גם המספר שמעניין את קופת המדינה גדל: מס ההכנסה ששילמו העוזבים בשנה שלפני יציאתם עלה מכחצי מיליארד שקל בשנה בתקופה שקדמה לקורונה לכ־1.2 מיליארד שקל בכל אחת מהשנים 2023 ו־2024. זהו המס ששילמו לפני העזיבה, ולא מדידה של הפסד זהה בפועל. הוא ממחיש את המשקל הכלכלי של האוכלוסייה היוצאת.

הנתונים לא מגלים מה הצביע כל עוזב או מדוע החליט לצאת. הם כן מראים מדוע השאלה ״כמה יעזבו״ אינה מספיקה.

הנטל ייפול על מי שנשאר

המשק לא סופר רק ראשים. הוא זקוק לרופאים, למהנדסים, ליזמים ולעובדים שמייצרים הכנסות גבוהות ומשלמים בהתאם. כשהם יוצאים, המדינה נשארת עם ההוצאות וצריכה למצוא מי יישא בהן. מי שממהר לנופף להם לשלום צריך להביא בחשבון שגם חלק מהנטל שלהם יישאר כאן, אצלו.

• פרשות ברשויות: עיריית כפר סבא ממש לא לבד
• הבנקים מתרחקים מהנדל"ן: האשראי ליזמים מתייקר והביקוש ממשיך לרדת

תקציב הבריאות אינו מצטמצם בהתאמה לכל רופא שעוזב, והוצאות הביטחון אינן יורדות כשבעל עסק מעביר את פעילותו לחו״ל. גם את הידע והניסיון לא מקבלים בחזרה באמצעות פרסום מודעת דרושים. הכשרת עובדים לוקחת שנים, ובמקצועות שבהם כבר קשה לגייס, כל עזיבה נוספת מקשה על מי שנשארים.

עזיבת בעל עסק מעלה שאלות נוספות: האם העסק נשאר בישראל, האם עובדים ממשיכים להיות מועסקים כאן, והיכן תתרחש ההתרחבות הבאה. אדם יכול לעבור לחו״ל ולהשאיר פעילות בישראל. הוא גם יכול להחליט שהעובד הבא, המשרד הבא והמיזם הבא יהיו במקום אחר. המחיר הכלכלי אינו מסתכם במה שנסגר ביום העזיבה; צריך להביא בחשבון גם את מה שכבר לא ייפתח כאן.

זה לא נותן לבעלי הכנסות גבוהות זכות לקבוע את תוצאות הבחירות. זה מחייב להתייחס ברצינות לתלות הכלכלית בהם. ״נסתדר בלעדיהם״ נשמע נחרץ בתגובה ברשת. כדי להפוך אותו לתוכנית צריך להסביר מי יחליף אותם, כמה זמן זה ייקח וכמה זה יעלה.הציפייה ל״נהירה לנתב״ג״ יכולה להטעות גם באופן שבו היא מציירת את האירוע. אין סיבה לצפות שכל מי שיחליט לעזוב יעלה על מטוס בשבוע שאחרי הבחירות. משפחות מחכות לסיום שנת לימודים, עובדים משלימים התחייבויות, ומעברים דורשים הכנה. החלטות שמתקבלות באותו חודש יכולות להתממש לאורך שנה ויותר.

לכן, היעדר תמונות של תורים חריגים בשדה התעופה לא יוכיח שהכול היה דיבורים. צריך יהיה לבחון לאורך זמן אם העזיבה מתרחבת, מי יוצא ומי חוזר. גם ישראלי שכבר נמצא בחו״ל ומחליט לדחות את חזרתו משפיע על המאזן, בלי לארוז כאן אפילו מזוודה אחת. והזמן פועל גם אחרי המעבר. כשילדים משתלבים במסגרות, בני הזוג מתבססים בעבודה ונבנית שגרה חדשה, החזרה דורשת שוב לפרק חיים ולהקים אותם במקום אחר. מי שיצא ״לכמה שנים״ אינו נכס שהמדינה יכולה להניח בצד ולצפות שיחזור כשיהיה נוח.

אנחנו לא יכולים לדעת היום בוודאות אם עשרות אלפי מאוכזבים יעזבו דווקא בעקבות התוצאות. מי שמציג תחזית כזאת צריך להראות על מה היא נשענת. מנגד, גם הטענה שמי שרצה כבר עזב אינה תשובה מספקת: אנשים מחכים, נערכים ומשנים החלטות.

לכן צריך לבחון את שני הצדדים של ההצהרה. לשאול את מי שמאיים לעזוב מה כבר הכין ליום שאחרי, ולשאול את המדינה כיצד היא מתכוונת לשמור על האנשים שהפעילות שלהם מממנת חלק ניכר מחייה.

״תחזיקו אותי״ יכול להישאר משפט בשיחה. כשהוא הופך לתוכנית עבודה, המדינה צריכה להתחיל לחשב. אין צורך שכולם יארזו. מספיק שחלק ממי שהיא נשענת עליהם יגיע למסקנה שכבר חיכה מספיק.