גם בלי מהגרים, אירופה תצטרך לתת לצעירים עתיד - ומה עם ישראל

חנויות ממוגנות, מוזיאונים סגורים ו־70 אלף שוטרים ברחובות: צרפת עברה עוד שבת של הפגנות המוניות ועימותים, בזמן שמחאות על יוקר המחיה, הדיור והחינוך נמשכות במדינות נוספות באירופה. מול התמונות של האש והביזה, קל להאשים את המהגרים ולהבטיח שסגירת הגבולות תחזיר את השקט. קשה יותר להסביר איך היא תאפשר לצעירים לשכור דירה, לממן לימודים ולבנות עתיד.

מה היה קורה אילו מדינת ישראל הייתה מחליטה לפתור את מחאת הפנתרים השחורים שפרצה בשנות השבעים באמצעות החזרת המוחים למדינות המוצא של הוריהם בצפון אפריקה? אילו במקום לטפל בעוני, בפערים בחינוך ובמצוקת הדיור, הממשלה הייתה מודיעה שהבעיה היא האנשים שמצביעים עליהם. אפשר היה להרחיק את המוחים. מנגנוני הקיפוח היו נשארים, וכך גם סדר העדיפויות שיצר אותם.

ההצעה הזו נשמעת מופרכת, ובצדק. ישראל הייתה ביתם של המוחים, ולמי שנולדו כאן גם לא הייתה ארץ אחרת ״לחזור״ אליה. אבל כשמדובר בצעירים אירופים ממשפחות מהגרים, ההיגיון הזה מקבל מקום בדיון הפוליטי: מוצאם של ההורים משמש לערעור על שייכות הילדים, והבטחה להרחיק אוכלוסייה מוצגת כדרך להחזיר את השקט. בתוך כך, צעירים שנולדו וגדלו במדינה ממשיכים להיקרא ״מהגרים״, כאילו מעמדם כאורחים עובר בירושה.

יש משהו נוח בהסבר שלפיו המהומות באירופה נובעות מהגירה ומקיצוניות דתית. הוא מספק אשמים שקל לזהות ופתרון שקל להבטיח. הוא גם מסיט את הדיון משאלות שהמענה עליהן יקר וממושך: איך צעירים אמורים לשכור דירה, לממן לימודים ולבנות חיים עצמאיים. סגירת גבול היא הבטחה פוליטית ברורה. הגדלת היצע הדיור, שיפור החינוך ופתיחת אפשרויות תעסוקה דורשות כסף, תכנון והכרעות על חלוקת משאבים.

כדי לבחון את ההסבר הזה צריך להסתכל על מה שהוציא את הציבור הרחב לרחובות. בשבת האחרונה, 24 באוקטובר, השתתפו במחאות בצרפת כ־410 אלף איש לפי משרד הפנים הצרפתי, ולפי האיגודים מספרם היה כפול. המחאה עסקה ביוקר המחיה, באי־שוויון ובמדיניות הכלכלית. רוב ההפגנות היו שקטות, ובכמה ערים פרצה אלימות. שר הפנים ייחס אותה לפעילי שמאל קיצוני ולקבוצות עברייניות. הפער בין היקף ההשתתפות לבין מוקדי האלימות מחייב להסביר גם מדוע מאות אלפים בחרו לצאת להפגין.

הדרישות בצרפת צמחו סביב תנאי החינוך והתרחבו ליוקר המחיה ולשירותים הציבוריים. במדינות אחרות מופיעות דרישות קרובות: בפורטוגל שכר, פנסיות ודיור; בבלגיה עלויות חינוך וקיצוצים לצד יוקר המחיה; ובאיטליה מחירים ותנאים כלכליים. אלה מאבקים שונים, עם התארגנויות ונסיבות מקומיות, אבל הדמיון ביניהם נמצא גם בהוצאות של משקי הבית ובאפשרויות שהמדינה מציעה לאזרחיה.

העובדה שצעירים ממשפחות מהגרים משתתפים במחאה אינה הופכת את דרישותיהם לדתיות או ללאומיות. כדי לקבוע זאת צריך להראות מה הם דורשים, כיצד הם מתארגנים ואילו מטרות הם מבקשים להשיג. צילום של צעיר בעל חזות מסוימת מול שורת שוטרים אינו מספק את התשובות האלה. גם נוכחותם של גורמים קיצוניים אינה מסבירה לבדה מדוע מחאה מצליחה לגייס ציבור רחב.

הדירה מתרחקת, התסכול גובר

נתוני הדיור ממחישים חלק מהלחץ. בין 2015 לרבעון השלישי של 2025 עלו מחירי הדירות באיחוד האירופי בכ־65%, ודמי השכירות בכ־22%. ברבעון השני של 2026 נמשכה ההתייקרות: מחירי הדירות עלו ב־4.7% לעומת התקופה המקבילה, והשכירות ב־3%. אלה ממוצעים שמסתירים הבדלים גדולים בין מדינות וערים, ואינם מודדים לבדם את יכולת הקנייה ביחס לשכר. הם כן מצביעים על התייקרות מצטברת של צורך בסיסי, שמקשה במיוחד על מי שעדיין אין בבעלותם נכס.

בשנת 2025 חיו 26.9% מבני 15 עד 29 באיחוד במשקי בית צפופים, לעומת 16.8% בכלל האוכלוסייה. בספרד ובאיטליה גיל העזיבה הממוצע של בית ההורים היה 30.2. גיל העזיבה לבדו אינו מוכיח הידרדרות חדשה - הממוצע האירופי נשאר קרוב ל־26 מאז 2002 - אבל הוא ממחיש עד כמה הדרך להקמת משק בית עצמאי יכולה להתארך.

• מודי'ס משאירה את צרפת בדירוג Aa3, אבל המהומות כבר עולות לכלכלה כסף
• לוריאל מזנקת לשיא שנתי: הצמיחה מאיצה, והבשמים ומוצרי השיער מובילים

לונדון רלוונטית להשוואה הזאת גם בלי להציג אותה כמוקד של מהומות מקבילות. במפקד 2021, 40.6% מתושביה נולדו מחוץ לבריטניה. השיעור הגבוה אינו מאפשר לנבא מתי תפרוץ בעיר מחאה, מה יהיו דרישותיה ומתי תיהפך לאלימה. הוא מחייב את מי שמציגים הגירה כהסבר כולל להתמודד עם ההבדלים בין מקומות שבהם חיות אוכלוסיות גדולות של מהגרים ובני מהגרים. תנאי חיים, התארגנות, אמון במוסדות ויחסי משטרה וקהילה הם חלק מהבדיקה הנדרשת.

כשהשכר לא מספיק, ההון המשפחתי מגדיל את הפערים

גם בישראל צעירים רבים פוגשים את הקושי לבנות חיים עצמאיים מבחינה כלכלית. ניתוח שפרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת בנובמבר 2024 מצא כי שוכרים צעירים, בני 18 עד 34, הוציאו בממוצע כ־42% מהכנסתם על שכר דירה, לעומת כ־28% בקרב שוכרים מבוגרים יותר. אלה הנתונים שהובאו במחקר והם ממחישים את נקודת הפתיחה: חלק גדול מההכנסה כבר מיועד לקורת גג, לפני מזון, תחבורה, לימודים וגידול ילדים. מתוך מה שנשאר צריך גם לחסוך.

למי שמנסים לעבור משכירות לבעלות ממתין חסם נוסף. ברכישת דירה יחידה בשוק החופשי, מגבלת המימון של בנק ישראל מאפשרת משכנתה של עד 75% משווי הנכס. בדירה שמחירה שני מיליון שקל, המשמעות היא לפחות חצי מיליון שקל ממקורות אחרים, עוד לפני הוצאות העסקה. בדירה במחיר 2.435 מיליון שקל, המחיר הממוצע בעסקאות בשוק החופשי ברבעון השני של 2026 לפי הלמ״ס, הסכום מגיע לכ־609 אלף שקל. הממוצע אינו מחיר של דירת כניסה ואינו מתאר כל אזור, אבל הוא ממחיש את סדר הגודל. אישור ההלוואה תלוי גם ביכולת ההחזר.l

כאן העזרה מההורים יכולה לשנות את מסלול החיים. להמחשה, זוג שמצליח לחסוך 5,000 שקל בחודש יצבור חצי מיליון שקל בתוך שמונה שנים וארבעה חודשים, בהנחה שאין תשואה ובלי להביא בחשבון שינוי במחיר הדירה. אם ההורים מעניקים לו 300 אלף שקל, הזמן הדרוש להשלמת הסכום מתקצר לשלוש שנים וארבעה חודשים. זו דוגמה חשבונאית, לא נתון על היקף הסיוע בפועל: אותה הכנסה, אותה יכולת חיסכון, ופער של חמש שנים בדרך להון העצמי.

הפער הזה מבטא את המשאבים של משפחת המוצא שאליה נולדו. מי שמקבל סיוע יכול לרכוש מוקדם יותר או להסתפק בהלוואה קטנה יותר; מי שנשען על שכרו ממשיך לממן שכירות ולנסות לצבור במקביל את הסכום הדרוש. כך רכושם של ההורים משפיע על האפשרות של הילדים להתבסס, והבטחת העצמאות הכלכלית תלויה גם במה שמחכה בבית.

• הנגיד לחץ על הבלמים, עכשיו תורכם
• ביטקוין וסנקציות כלכליות

מהפנתרים ועד האוהלים - גם בישראל המצוקה הולידה מחאות

הפנתרים השחורים קמו מתוך מצוקה בשכונת מוסררה. ההטבות שניתנו לעולים החדשים מברית המועצות חידדו את תחושת הקיפוח בקרב משפחות יוצאות צפון אפריקה. הצעירים ראו שהמדינה מסוגלת להקצות משאבים לקליטה ולפתיחת הזדמנויות, בזמן שמשפחותיהם נשארות במצוקה. המוצא שלהם היה קשור לחוויית האפליה; זיהויו לא הסביר כיצד נוצרו הפערים ומה צריך לעשות כדי לצמצמם.

מחאת הסטודנטים ב־1998 מספקת דוגמה ישראלית נוספת לקשר בין הוצאות, אפשרויות לעתיד והתגייסות רחבה. היא כללה שביתה של כ־40 יום, חסימות כבישים, מעצרים ושביתת רעב של 58 סטודנטים במשך 18 יום. הדרישה הייתה להפחית את שכר הלימוד במחצית. בזיכרון הציבורי נשארו הפיצות של שרה נתניהו, אבל מאחורי התמונה עמדה השאלה מי יכול לממן השכלה וכמה יצטרך לעבוד כדי לרכוש אותה.

בישראל קל לנו להבין כיצד אירוע נקודתי מתחבר לתסכול שהצטבר במשך שנים. מחיר הקוטג׳ היה רק הגפרור שהצית את אדי התסכול; כוחו כסמל היה גדול בהרבה ממשקלו בתקציב המשפחה. הוא התחבר לתחושה שהמחירים עולים, שההכנסה אינה מספיקה ושיכולתו של הצרכן להשפיע מוגבלת. מחאת האוהלים צמחה בהתארגנות נפרדת, לאחר שדפני ליף נדרשה לעזוב את דירתה לצורך שיפוצים ונתקלה במחירי שכירות מרקיעי שחקים כשחיפשה דירה אחרת. המקרה האישי שלה הצליח לגייס אחרים משום שהקושי היה מוכר להם.

מחירי השכירות היו גבוהים גם לפני שהוקם האוהל הראשון בשדרות רוטשילד. בדומה לכך, כיתות צפופות ומחסור במורים אינם תופעות שנולדו ביום שבו החלה המחאה בצרפת. מצוקה יכולה להתקיים זמן רב לפני שנוצרת התארגנות, כתובת משותפת או רגע שבו אנשים מזהים את עצמם בסיפור של אחרים. האירוע שמצית את המחאה עוזר להסביר את התזמון; כדי להבין את היקף ההזדהות צריך לבדוק מה הצטבר לפניו.

זו גם הסיבה שאין די בהצבעה על קבוצות קיצוניות. קבוצות כאלה יכולות לנצל התכנסות, להסלים עימותים או לנסות לקדם מטרות משלהן. את מעשיהן צריך לחקור ואת האחריות לאלימות צריך לקבוע. אבל הסבר שמתמקד רק בהן משאיר ללא תשובה את השאלה מדוע אנשים רבים כל כך נענו לקריאה לצאת מהבית. מי שמתקשה לשלם שכר דירה אינו זקוק לקיצוניים דתיים כדי להכיר את מצבו.

כשמובילי מחאה נתפסים כחלק מקבוצת הרוב, קל יותר לזהות בדרישותיהם קושי שמשותף לאחרים. כשבולטים בה בני מיעוט, זהותם יכולה להשתלט על ההסבר. הנטייה הזאת מחייבת ביקורת: האם אנחנו בוחנים את תוכן הדרישות ואת תנאי החיים, או מסתפקים בזהותם של מי שנראים בתמונות. מחאה אינה הופכת ללאומית מעצם השתתפותם של בני מהגרים, כפי שעימות עם המשטרה אינו מבטל דרישה לשכר דירה שאפשר לשלם.

התקציב מבטא גם יחסי כוח

כאן הדיון מגיע גם לבחירות בישראל. התקציב מוגבל, אבל המגבלה אינה קובעת מעצמה למי יועבר הכסף. החלוקה מבטאת כוח פוליטי, התחייבויות קואליציוניות והכרעות בשאלה מי יקבל תמיכה ומי יידרש לממן יותר מכיסו. מצוקה גדולה אינה מבטיחה עדיפות בתקציב. יכולת להתנות תמיכה בשלטון יכולה להעניק אותה.

המפלגות החרדיות והתקציבים שהן דורשות למוסדות שהן מייצגות הם חלק מפורש מהדיון הזה. בהחלטת הממשלה מ־10 במרץ 2026 על יישום ההסכמים הקואליציוניים נקבעה הקצאה של כ־1.27 מיליארד שקל לתמיכה במוסדות תורניים, מעבר ל־316 מיליון שקל שכבר הופיעו בהצעת התקציב. בהחלטה נפרדת מאותו יום הוחל על הסכומים הקואליציוניים קיצוץ רוחבי של 3%. מדובר בהקצאה שנקבעה בהחלטת ממשלה, ועצם ההחלטה ממחישה שסדר העדיפויות נקבע גם במשא ומתן הקואליציוני: הממשלה בוחרת אילו מוסדות ופעילויות יקבלו תוספת, בזמן שצרכים אחרים מתחרים על אותם משאבים.

השאלה הכלכלית נוגעת גם לתוצאות: אילו כישורים המדינה מממנת, אילו מסלולי חיים היא מסבסדת וכיצד החלטותיה משפיעות על האפשרות להשתכר. בשנת 2024 שיעור התעסוקה של גברים חרדים היה 54%, לעומת 86.5% בקרב גברים יהודים לא חרדים. אצל הנשים הפער היה קטן בהרבה: 81% לעומת 82.5%. הנתונים ממחישים מדוע צריך לבחון את המדיניות ואת התמריצים באופן ממוקד, במקום להתייחס לציבור שלם כמקשה אחת.

ההכרעות שונות בין ישראל למדינות אירופה, אבל שאלת האחריות דומה. ממשלה צריכה לתת דין וחשבון על ההזדמנויות שהיא פותחת ועל הפערים שמדיניותה משמרת. אפשר וצריך לבדוק גם את הלחץ שהגירה מוסיפה לדיור ולשירותים, את כשלי ההשתלבות ואת פעילותן של קבוצות קיצוניות. הבדיקה הזאת דורשת נתונים והבחנות. הטלת אחריות קולקטיבית על אוכלוסייה שלמה פוטרת את מקבלי ההחלטות מהבחינה הזאת.

הבטחה לאירופה ״טהורה״ ממהגרים מסוכנת משום שהיא מציגה הרחקת אוכלוסייה כפתרון למשבר רחב. אם תנאי החיים נשארים ללא מענה, התסכול ממשיך להצטבר. כל התפרצות נוספת יכולה אז לשמש הצדקה להחרפת ההדרה, במקום לבחינה מחדש של המדיניות. כך נוצרת אפשרות למעגל שבו המצוקה מזינה כעס, והכעס משמש הוכחה שצריך להרחיק את מי שמבטאים אותו.

האחריות להצתה, לביזה ולתקיפה צריכה להיות אישית ומבוססת ראיות. לצידה עומדת האחריות הציבורית לתנאים שקדמו להתפרצות. אירופה לא תפתור את מצוקת הצעירים באמצעות הרחקת מהגרים, וישראל לא תפתור אותה באמצעות ביטול המוחים כמפונקים או כיריבים פוליטיים.