האלמנה רצתה עוד כסף - ביה"ד: "גם המנוח לא חי כך"
רב מהעדה הבוכרית התחייב בהסכם הממון לדאוג ל"כל צרכיה" של אשתו גם אחרי מותו, אבל הוריש את כל רכושו להקדש. בית הדין הרבני הגדול דחה את ערעור האלמנה, שדרשה מההקדש לשלם לה גם על רופא שיניים פרטי, עובדת זרה ורהיטים חדשים, וקבע: 8,500 שקל בחודש ולא יותר
כשהרב התחתן ב-2004 בפעם השנייה, הוא דאג להבהיר דבר אחד עוד לפני החופה: כל הרכוש שלו יילך להקדש. בהסכם הממון שעליו חתם עם אשתו, הוא כתב שהוא מתכוון להקדיש את כל נכסיו למוסדות העדה הבוכרית: ישיבה, בית מדרש להכשרת רבנים ודיינים, ובית כנסת בשכונת הבוכרים בירושלים. באותו הסכם הוא גם התחייב "לדאוג לכלכלתה רפואתה ולכל צרכיה של האשה", בחייו וגם אחרי מותו.
כעשר שנים אחרי שהרב נפטר, שתי ההתחייבויות האלה התנגשו. האלמנה, שכיום היא כבר בת יותר מ-80, טענה ש"כל צרכיה" פירושו שההקדש צריך לשלם לה גם על רופא שיניים פרטי, עובדת זרה, מוניות ורהיטים חדשים. בבית הדין הרבני הגדול בירושלים חשבו אחרת.
ב-2013 ערך הרב צוואה והעביר בה את כל נכסיו להקדש. לאשתו הוא השאיר את הזכות לגור בדירה עד סוף ימיה, אבל הוא לא כתב שום הוראה על תשלום ההוצאות שלה. הוא נפטר ב-2016. אחרי הפטירה פנתה האלמנה לבית הדין הרבני האזורי בירושלים ודרשה מזונות. הסכום שהיא ביקשה השתנה כל הזמן: בהתחלה 21 אלף שקל בחודש, אחר כך 15 אלף, אחר כך 18 אלף, ובשלב מסוים 18,564 שקל, כולל נסיעות לחו"ל, נופש פעמיים בשנה, הצגות ובילויים. בבית הדין לא התרשמו. "צריך לדאוג למבקשת אך לא חיי עושר מופלגים כשהמנוח עצמו לא חי כך", נאמר בדיון. "צריך לדאוג לאלמנה אך גם לדאוג להקדש".
בסוף נקבע שההקדש ישלים לאלמנה עד 8,500 שקל בחודש, אחרי הפנסיה של בעלה וקצבת השארים מהביטוח הלאומי. ב-2025 היא ביקשה תוספות: טיפולי שיניים אצל הרופא הפרטי שטיפל בה עוד בזמן שבעלה היה חי, החלפת ריהוט, מוניות ועובדת זרה. בית הדין האזורי קבע שההוצאות האלה כבר כלולות ב-8,500 שקל, ושאפשר לקבל טיפולי שיניים בקופת החולים בזול יותר. האלמנה ערערה.
"תמיד תוכל לטעון שצרכיה יותר מכך"
שלושת הדיינים, הרב ציון לוז-אילוז, הרב משה אמסלם והרב אברהם מאיר שלוש, דחו את הערעור פה אחד, כל אחד מסיבות קצת שונות. הרב שלוש, שכתב את חוות הדעת המרכזית, הצביע על סעיף קטן בהסכם הממון. מיד אחרי ההתחייבות לדאוג לאשתו, כתב הרב המנוח, "למען הסר ספק", שכל ההכנסה שלו היא 4,500 שקל מהמועצה הדתית ו-1,400 שקל מביטוח לאומי. "לא לחינם טרח המנוח והדגיש בהסכם כי בכך מסתכמת כל הכנסתו", כתב הדיין. לדבריו, המשמעות היא שהבעל לא התחייב ליותר מהסכום הזה, שבכלל נועד לשניהם יחד.
הוא גם הסביר למה אי אפשר להסתמך על המלים "כל צרכיה": "אפילו אם ירבה לה מהר ומתן, תמיד תוכל המבקשת לטעון שצרכיה הם יותר מכך". ובנימה כמעט פילוסופית, הוא הוסיף כי "אפילו עני שבישראל שאין לו כדי חייו מברך מידי יום שעשה לי כל צרכי". לגבי רופא השיניים, נאמני ההקדש טענו שהרופא גבה מהרב המנוח מחירים נמוכים יחסית מתוך כבוד אליו, אבל מהאלמנה הוא מבקש הרבה יותר. הרב שלוש קבע שאין מקום לחייב את ההקדש בטיפול הזה, וגם לא בעובדת זרה או בכל הוצאה אחרת "החורגת ממסגרת התקציב שקבע המנוח".
הרב לוז-אילוז חלק עליו בשאלה העקרונית. לדעתו, ההתחייבות של הבעל תקפה, גם בלי סכום מוגדר, בין השאר כי בית הדין נתן להסכם תוקף של פסק דין כבר ב-2004. הוא אפילו הסכים שיש הגיון בטענה של האלמנה לגבי קצבת השארים, שלדבריה היתה מקבלת אותה גם כאלמנה של בעלה הראשון. אבל ההחלטה ניתנה כבר ב-2017 כפשרה, ואף אחד לא ערער עליה בזמן. חוץ מזה, לדבריו, אין שום ראיה שהבעל התכוון לרמת חיים גבוהה, וכשיש ספק בפירוש של הסכם, הספק פועל נגד מי שתובע לפיו.
"לקעקע את ההקדש מיסודו"
גם ההתנהלות של האלמנה שיחקה תפקיד. אחרי מות הרב ניסו קרובי משפחתו לבטל את הצוואה, בהליך שנמשך כשמונה שנים. האלמנה הצטרפה אליהם, אף שידעה על כוונתו להקדיש את הרכוש עוד לפני החתונה, ואפילו הופיעה עמו בבית הדין כשהוא חיזק את ההקדש. בית המשפט אישר בסוף את הצוואה. כבר אז העירו לה בבית הדין האזורי ש"אי אפשר לפנות לבית הדין להקדשות ומאידך לשבת על הגדר".
הרב אמסלם היה החריף מכולם. הוא הזכיר שבית הדין הוא "אביהם של ההקדשות" וחייב לשמור על הכסף שלהם, ותקף את מי שפעלו ביחד עם קרובי המנוח "לקעקע את ההקדש מיסודו". הוא אף הציע לחייב את האלמנה ב-10,000 שקל הוצאות, אבל שני הדיינים האחרים לא קיבלו את ההצעה הזו. הדיינים גם ציינו שהאלמנה לא תישאר בלי כלום: יש לה נכסים רבים, ולא מזמן היא גם קיבלה מכספי ההקדש את דמי הכתובה, בסכום של כ-400 אלף שקל.
בשורה התחתונה, ההקדש ימשיך להשלים לאלמנה עד 8,500 שקל בחודש, ולא יותר. היא מצדה, תצטרך להחזיר 3,200 שקל שקיבלה מראש עבור העסקת עובדת זרה. בהתחשב בכל הנסיבות, ולפי דעת הרוב, לא הוטלו עליה הוצאות משפט.
