משבר האנרגיה הבא של אירופה? הפעם הסיפור הגדול הוא הגז

כשמדברים בשנים האחרונות על משברי אנרגיה, תשומת הלב מופנית בדרך כלל לנפט. מחיר ברנט מופיע בכותרות, אופ"ק+ זוכה למעקב יומיומי, וכל איום על מצרי הורמוז מתורגם מיד לשאלה מה יקרה למחיר החבית. אבל ייתכן שהסיפור הגדול יותר של חורף 2026-2027 מתפתח דווקא בשוק אחר - הגז הטבעי, ובעיקר LNG - גז טבעי נוזלי.

בנפט קיים שוק עולמי עמוק וגמיש יחסית. ניתן להסיט מכליות, לשנות יעדים ולהשתמש במלאים אסטרטגיים גדולים. בגז המערכת מורכבת וקשיחה הרבה יותר. צריך להפיק את הגז, להוליך אותו למתקן הנזלה, לקרר אותו לכ-162 מעלות מתחת לאפס, להעמיס אותו על אוניית LNG ייעודית, להוביל אותו לטרמינל קליטה מתאים, להפוך אותו בחזרה לגז ורק אז להזרים אותו לצרכן. כל חוליה בשרשרת דורשת השקעות של מיליארדי דולרים ושנים של הקמה. כאשר חוליה משמעותית נופלת, אי אפשר להחליפה בן-לילה. וזה בדיוק מה שהעולם מגלה שוב ב-2026.

2022 - היום שבו אירופה גילתה את מחיר התלות ברוסיה

ערב הפלישה הרוסית לאוקראינה, רוסיה סיפקה קרוב ל-40% מצריכת הגז של האיחוד האירופי. המודל האירופי היה פשוט - גז רוסי זול יחסית הגיע בצינורות, חימם בתים, ייצר חשמל וסיפק חומר גלם לתעשיות הכימיקלים, הדשנים, הזכוכית והמתכות.

מלחמת רוסיה-אוקראינה שינתה את המערכת מן היסוד. בין 2021 ל-2025 צנחו משלוחי הגז הרוסי בצינורות לאיחוד האירופי בכ-90%, או כ-120 BCM בשנה. במקביל, חלקו של LNG בביקוש האירופי זינק מפחות מ-20% לכמעט 45%.

אירופה הצליחה בתוך זמן קצר להחליף חלק עצום ממערכת אספקה שנבנתה במשך עשרות שנים. אבל המחיר היה כבד. ב-2022 הגיע מחיר ה-TTF, מדד הגז האירופי, בשיאו לאזור€300 למגה-ואט שעה. צריכת הגז באיחוד נפלה באותה שנה בכ- 55 BCM, כ-13%, כאשר חלק מהירידה לא היה תוצאה של התייעלות אלא פשוט של הרס ביקושים - מפעלים צמצמו פעילות או נסגרו משום שלא היה כלכלי להפעיל אותם במחירי האנרגיה החדשים.

אירופה שרדה את המשבר. אבל היא לא באמת ביטלה את התלות שלה בגז חיצוני. היא החליפה את צורת התלות.

במקום צינור מרוסיה - מכלית LNG מארה"ב

מאז 2022 נבנו והורחבו באירופה טרמינלי LNG, נוספו מתקני FSRU צפים, נחתמו חוזים חדשים והוגדלו הזרימות מארה"ב, נורבגיה, צפון אפריקה ומקורות נוספים.

המערכת האירופית כיום ללא ספק עמידה ומגוונת יותר מכפי שהייתה ערב המלחמה באוקראינה. אבל יש לכך מחיר אסטרטגי. אירופה הפכה משחקן בשוק גז אזורי לשחקן בשוק LNG עולמי. היום כ-80% מהגז שהאיחוד האירופי צורך מגיע ממקורות חיצוניים. זה הבדל דרמטי - גז רוסי שהגיע בצינור היה, לטוב ולרע, חלק ממערכת יחסית סגורה בין רוסיה לאירופה. מטען LNG אמריקאי, קטארי או אפריקאי הוא סחורה גלובלית. אם יפן, קוריאה, סין או הודו מוכנות לשלם יותר - אותו מטען יכול להפליג לשם. לכן אירופה אינה מתחרה עוד רק מול רוסיה. היא מתחרה מול אסיה.

ואז הגיע משבר המפרץ

השנה סיפקה תזכורת עד כמה המערכת החדשה רגישה. המלחמה במזרח התיכון והסגירה האפקטיבית של מצרי הורמוז פגעו בנתיב שדרכו עוברים בשגרה כ-20% מהנפט וה-LNG בעולם.

• בריטניה בוחנת מחדש את רוזבנק, שדה הנפט הגדול - איך זה ישפיע על איתקה של דלק?
• עסקת מיזוג בתחום הגז תיצור חברה בשווי 50 מיליארד דולר

הפגיעה בקטאר הייתה דרמטית במיוחד. לפי רויטרס, יצוא ה-LNG הקטארי צנח בכ-96%. עד סוף אוגוסט יצאו מקטאר רק 18 מטעני LNG, לעומת 509 בתקופה המקבילה שנה קודם. השבוע אף הוארכו הודעות ביטול משלוחים ללקוחות עקב "כוח עליון" (Force Majeure). חברת אדיסון האיטלקית, למשל, לא צפויה לקבל מטענים מקטאר עד תחילת דצמבר, ולכן כבר נאלצה להחליף 23 מטענים חסרים, בעיקר באמצעות ספקים אמריקאים.

וזה בדיוק המקום שבו רואים כיצד שוק LNG עולמי עובד. כאשר קטאר אינה מספקת LNG לאיטליה, איטליה אינה בהכרח נשארת בלי גז. היא פונה לארה"ב. אבל ה-LNG האמריקאי שאיטליה קונה היה יכול להגיע למדינה אחרת. אותה מדינה צריכה למצוא מטען אחר. וכך מחסור בנקודה אחת הופך לעליית מחיר בכל המערכת.

אירופה מגיעה לחורף עם מאגרים מלאים רק בכ-70%

כאן התמונה הופכת רגישה במיוחד. נכון לעכשיו, מתקני אחסון הגז באיחוד האירופי מלאים בכ-70% בלבד - כ-12% פחות מהתקופה המקבילה ב-2025. מדובר ברמה הנמוכה ביותר לתקופה זו מאז החלו למדוד את הנתונים. חשוב לדייק - משמעות הדבר אינה שלאירופה "ייגמר הגז". המערכת כיום חזקה משמעותית מזו שהייתה ב-2022 - קיבולת קליטת LNG גדולה יותר, יותר אנרגיות מתחדשות, ביקוש נמוך יותר ומגוון גדול יותר של ספקים.

ואכן, אירופה עדיין לא סובלת ממחסור פיזי בגז. אבל אפילו נציב האנרגיה של האיחוד כבר הגדיר את המצב הנוכחי כ-"price crisis linking to a supply crisis", ואף קרא למדינות לשקול צעדים לצמצום צריכת הגז והחשמל לקראת החורף.

כלומר, השאלה אינה בהכרח האם יהיה גז. השאלה היא באיזה מחיר.

אירופה ואסיה במכרז על אותה אוניית LNG

זה אולי השינוי החשוב ביותר מאז 2022. כאשר אירופה צריכה עוד LNG , היא צריכה להציע מחיר מספיק גבוה כדי למשוך אליה מטען שהיה יכול להגיע לאסיה. בספטמבר כבר דיווח איגוד הגז העולמי כי אירופה מתחילה להציע מחירים גבוהים יותר מאסיה כדי למשוך מטענים הדרושים למילוי המאגרים. שוק החוזים העתידיים מאותת שהמתיחות אינה צפויה להיעלם עם תחילת החורף, אלא עלולה להימשך גם לתוך הקיץ הבא.

• ברבי על המדף: האם חברת Mattel בדרך להירכש?
• גם בלי מהגרים, אירופה תצטרך לתת לצעירים עתיד

זהו שינוי מבני. מחיר הגז באירופה אינו נקבע עוד רק על ידי מזג האוויר בגרמניה או רמת המאגרים בהולנד. הוא מושפע גם מהחורף ביפן, מצמיחת הביקוש בסין, מתחנות כוח בהודו, ממתקני LNG בארה"ב ומהיכולת של מכליות לעבור במפרץ הפרסי.

קרוב ל-€100 היום - אבל 2022 הוכיחה לאן המחיר יכול להגיע

בסוף אוגוסט כבר חצה ה-TTF את רמת €70/MWh, כאשר חוזה נובמבר הוא כרגע כבר כמעט €100. זה מחיר גבוה, אבל הוא עדיין רחוק מאוד מהקיצוניות של 2022 שאז הגיע ל- €340-350, וזאת לעומת פחות מ-€15 ב-2019 לפני הקורונה . וזו בדיוק הנקודה - אירופה נכנסת לחורף עם מלאים נמוכים, ללא רוב הגז הרוסי שבעבר סיפק לה את שכבת הבסיס, עם הפרעה חריגה ל-LNG הקטארי ועם תחרות גלובלית על כל מטען פנוי.

מספיק חורף קר, תקלה גדולה במתקן LNG או ירידה נוספת באספקה כדי שהשוק יצטרך שוב לבצע את האיזון באמצעות המחיר. אין צורך שאירופה באמת תישאר בלי גז כדי שמחירו יזנק.

המחיר צריך רק לעלות מספיק כדי לגרום לצרכן האירופי להפחית ביקוש - ולגרום לספק LNG לשלוח את האונייה לאירופה במקום לאסיה.

אירופה עדיין מקבלת חלק מהגז שלה מרוסיה, בעיקר כ-LNG. אבל גם המקור הזה בדרך החוצה. המשמעות היא שבשנים הקרובות אירופה תצטרך למצוא מולקולות נוספות דווקא בתקופה שבה הביקוש העולמי ל-LNG גדל.

במילים אחרות, משבר 2022 היה בעיקר משבר אירופי. המשבר הנוכחי הוא הרבה יותר גלובלי.

התגובה - מרוץ עולמי ל-LNG

השוק כבר מגיב. מאז 2022 נכנס העולם לאחד ממחזורי ההשקעות הגדולים בתולדות תעשיית ה-LNG. ארה"ב, קטאר, קנדה ומדינות נוספות מקימות מתקני הנזלה חדשים בהיקפים עצומים. אבל מתקן LNG אינו מופיע יש מאין. לפני מתקן ההנזלה צריך למצוא את הגז. אחר כך צריך לפתח את המאגר. לבנות בארות. להקים צינורות. להקים מתקני טיפול. להקים מתקן הנזלה שעולה לעיתים עשרות מיליארדי דולרים. להזמין אוניות LNG. ובצד השני של העולם לבנות טרמינלי קליטה, מתקני הפיכת הנוזל לגז, ומערכות הולכה ואחסון.

לכן הביקוש ל-LNG מייצר למעשה שרשרת השקעות שלמה לאורך כל תעשיית הגז - יותר חיפושים -> יותר תגליות -> יותר פיתוחים -> יותר צינורות -> יותר מתקני LNG -> יותר אוניות -> יותר טרמינלים.

וזה אחד ההבדלים המהותיים לעומת נפט.

אבל הפתרון מגיע לאט - גל עצום של קיבולת LNG חדשה נמצא בדרך, בעיקר מארה"ב. בטווח הארוך הוא עשוי לשנות לחלוטין את מאזן ההיצע והביקוש ולהפעיל לחץ כלפי מטה על המחירים. אבל הפרויקטים האלה דורשים שנים. והחורף מתחיל בעוד שבועות זהו הפער שבו נמצא שוק הגז היום - העולם יודע פחות או יותר מה הפתרון, אבל הפתרון עדיין אינו כאן.

ובריטניה היא אולי הדוגמה המעניינת ביותר

בריטניה נמצאת במצב שונה מעט מהאיחוד האירופי. מצד אחד, מערכת הגז שלה מגוונת וחזקה. יש לה הפקה מקומית בים הצפוני, צינורות ישירים מנורבגיה, שני צינורות מקשרים ליבשת ושלושה מתקני LNG גדולים.

יכולת היבוא הכוללת שלה היא עצומה - כ-141 BCM בשנה לפי הנתונים הרשמיים האחרונים. כ-51 BCM מנורבגיה, כ-34 BCM דרך החיבורים לבלגיה ולהולנד וכ-55 BCM באמצעות LNG.

לכן אין כרגע סיבה לטעון שבריטניה נמצאת בפני מחסור פיזי בגז. גם החשיפה הישירה לקטאר קטנה בהרבה מזו של מדינות אירופיות אחרות - רק כ-1% מאספקת הגז הבריטית ב-2025 הגיעה מקטאר.

אבל זה רק צד אחד של הסיפור. בריטניה נעשית תלויה יותר ויותר ביבוא. הפקת הים הצפוני נמצאת בירידה מבנית. ה-North Sea Transition Authority (NSTA) מעריכה כיום כי הפקת הגז מהים הצפוני בבריטניה צפויה לרדת בקצב של כ-12% בשנה.

ופה נמצא מספר שכדאי להתעכב עליו - לפי תרחישי חיזוי של מפעילת מערכת האנרגיה הלאומית (NESO), הביקוש הכולל לגז בבריטניה צפוי לרדת בין 2025 ל-2030 רק בכ-5-11% בהתאם למסלול הדה-קרבוניזציה. כלומר, ההפקה המקומית יורדת בערך 12% בכל שנה, בעוד שהביקוש כולו צפוי לרדת רק 5-11% בסה"כ במשך חמש שנים. אלה שני קצבים שונים לחלוטין.

אם לצורך המחשה ננרמל את הפקת הגז המקומית ב-2025 ל-100, ירידה של 12% בכל שנה תביא אותה לכ-53 בלבד ב-2030. כלומר, בתוך חמש שנים בריטניה עלולה לאבד כמעט מחצית מהפקת הגז המקומית שלה. באותו זמן הביקוש עשוי לרדת רק לכ-89-95 ביחס ל-100 כיום.

חשוב לציין שהתחזית הזו כבר מניחה עלייה משמעותית בביקוש לחשמל, בין היתר בשל התרחבות מרכזי הנתונים ויישומי AI. למעשה, בריטניה מעריכה שתזדקק לפחות ל־6 גיגה-וואט של קיבולת מרכזי נתונים תומכת AI עד 2030. הירידה הצפויה בביקוש לגז נשענת לכן במידה רבה על ההנחה שהגידול החד בצריכת החשמל יסופק בעיקר באמצעות הרחבה מהירה של מקורות ייצור דלי־פחמן, ולא באמצעות תחנות כוח בגז. אם ההנחה הזו תתממש רק באופן חלקי, למשל אם הביקוש לחשמל יצמח מהר מהצפוי בשל AI ומרכזי נתונים, או אם הקמת תשתיות הייצור דלות־הפחמן תתעכב, הביקוש לגז עשוי להיות גבוה מהתחזית, והפער בין ההפקה המקומית לצריכה אף עלול להתרחב עוד יותר.

מכאן נובעת מסקנה אריתמטית פשוטה - אם התחזיות האלה יתממשו, חלק גדול יותר ויותר מהגז שבריטניה עדיין צורכת יצטרך להגיע מחו"ל. הממשלה הבריטית עצמה מכירה בכך ומציינת במפורש כי חלקו של הגז המיובא בתמהיל האספקה צפוי לעלות ככל שהפקת הגז בבריטניה יורדת.

מאיפה יגיע הגז החסר? האפשרות הראשונה היא נורבגיה. זהו המקור הטבעי והאמין ביותר לבריטניה, עם מערכת צינורות קיימת וקשר ארוך שנים. אבל גם נורבגיה אינה מאגר אינסופי. האפשרות השנייה היא אירופה היבשתית. אלא שבחורף קר, אירופה עצמה מחפשת גז. והאפשרות השלישית היא LNG.

וכאן בריטניה הופכת, לפחות בשוליים, לחלק מאותו מכרז עולמי מול אסיה - כבר ב-2025 ניתן היה לראות את הכיוון. יבוא ה-LNG לבריטניה עלה בכ-32% במונחי מטען נמלי, וכמעט שלושה רבעים ממנו הגיעו מארה"ב. יבוא LNG אמריקאי לבריטניה זינק ב-53% והגיע לכ-10.7 מיליון טון.

זו אינה בעיה כל עוד השוק העולמי מוצף ב-LNG זול. אבל כשהשוק הדוק - ביטחון האספקה ומחיר האספקה הם שני דברים שונים לחלוטין. בריטניה יכולה להיות בטוחה שיהיה לה גז ועדיין לשלם עליו מחיר גבוה מאוד.

הים הצפוני מקבל פתאום משמעות אחרת

וכאן הדיון על מדיניות האנרגיה הבריטית משתנה.

במשך השנים האחרונות הדיון סביב הים הצפוני התמקד בעיקר בשאלת האקלים: האם נכון לפתח עוד נפט וגז במדינה שמחויבת לאיזון פליטות (Net Zero).

אבל משבר LNG מחזיר לדיון משתנה נוסף - ביטחון אנרגטי.

גז שמופק בים הצפוני אינו מבודד את בריטניה מהמחיר העולמי - מחיר הגז הבריטי עדיין קשור לשוק האירופי. אבל הוא כן מפחית את מספר המולקולות שצריך לקנות מבחוץ. הוא גם תומך בתשתיות קיימות, בתעסוקה ובשרשרת אספקה מקומית. לכן השאלה אינה באמת "האם בריטניה תמשיך להשתמש בגז?" היא תמשיך. הנתונים הרשמיים עצמם מראים זאת.

השאלה היא, כמה מהגז הזה יופק בבריטניה וכמה יגיע באונייה או בצינור ממדינה אחרת?

וזהו הפרדוקס - הממשלה הבריטית קבעה יעד שלפיו ייצור חשמל מגז ללא לכידת פחמן יהיה פחות מ-5% מייצור החשמל ב-2030. היא גם התחייבה שלא להנפיק רישיונות חיפוש חדשים. אבל במקביל, הממשלה עצמה צופה שגז יישאר חלק חשוב ממערכת האנרגיה במשך שנים ושיבוא הגז יגדל ככל שההפקה המקומית תרד. בריטניה רוצה להפחית את השימוש בגז - אבל ההפקה המקומית עלולה לרדת מהר יותר מהביקוש.

ולכן, לפחות בתקופת המעבר, חלק מהפחתת ההפקה המקומית אינו בהכרח הפחתת צריכה. הוא פשוט החלפת גז בריטי בגז מיובא.

כאשר מדברים על "פתיחת הים הצפוני", נוטים לערבב שלושה דברים שונים וחשוב להפריד אותם: הראשון הוא השקעה במאגרים שכבר מפיקים - קידוחי המשך, והשקעות שמאטות את קצב הירידה. השני הוא פיתוח תגליות קיימות שכבר נמצאו, אך עדיין אינן מפיקות. והשלישי הוא רישיונות חיפוש חדשים לחלוטין.

הממשלה יכולה לשנות את היחס לשניים הראשונים מבלי להפוך לחלוטין את מדיניותה לגבי השלישי. למעשה, זה עשוי להיות הנתיב הפוליטי הקל יותר. במקום לומר "חוזרים לחיפושי נפט וגז", הממשלה יכולה לומר - אנחנו מאפשרים להפיק בצורה יעילה יותר את המשאבים שכבר נמצאו ואת המאגרים שכבר פועלים בתקופת המעבר.

דוגמה מוחשית לשינוי האפשרי בגישה הבריטית ניתנה ב־21 באוקטובר, כאשר הממשלה העניקה אישור מחודש לפיתוח שדה הגז Jackdaw בים הצפוני, לאחר שהאישור הקודם נפסל בעקבות הליכים משפטיים סביב השפעתו הסביבתית. לפי הממשלה, בשיא פעילותו צפוי השדה להגדיל את הפקת הגז המקומית בכ-6%, והוא צפוי להתחיל לספק גז לשוק הבריטי כבר בתקופה הקרובה. ההחלטה ממחישה שניתן לאפשר פיתוח והפקה ממאגרים שכבר קיבלו רישיונות, מבלי לשנות את המדיניות האוסרת מתן רישיונות חיפוש חדשים. כעת מופנית תשומת הלב לפרויקט Rosebank, שבו מחזיקה איתקה אנרג'י ב-20%, ושאישורו המחודש עדיין ממתין להכרעה. אמנם מדובר בעיקר בפרויקט נפט, ולכן תרומתו הישירה לביטחון אספקת הגז הבריטי שונה מזו של Jackdaw, אך ההחלטה לגביו עשויה להוות אינדיקציה נוספת לכיוון מדיניות הממשלה כלפי המשך הפיתוח בים הצפוני.

וגם המס מתחיל להשתנות

היבט קריטי נוסף הוא המיסוי. מאז משבר 2022 סובלת תעשיית הים הצפוני מ-Energy Profits Levy (EPL) - מס רווחי היתר שהגדיל מאוד את נטל המס על המפיקות. כיום מגיע שיעור המס השולי הכולל על רווחי הפקת נפט וגז בבריטניה לכ-78% (!!), לרבות מס רווחי היתר בשיעור 38%, בנוסף למס בסיסי של 40%.

אבל בריטניה כבר מכינה את המערכת שתחליף אותו. ה-Oil and Gas Revenue Levy (OGRL) - יהיה מס של 35%, אבל בניגוד ל-EPL הוא אמור לחול רק על חלק ההכנסה שנוצר כאשר המחיר גבוה מסף מוגד. נכון להצעה הנוכחית, הספים הם $90 לחבית נפט ו-90 פני ל- therm של גז (יחידת חום), כשהם צמודים למדד.

ה-OGRL אמור להחליף את ה-EPL כאשר האחרון יסתיים ב-31 במרץ 2030 - או מוקדם יותר אם המנגנון יופעל. זה שינוי משמעותי בפילוסופיית המס.

במקום מס חריג המוטל על כלל רווחי הענף, המנגנון החדש נועד למסות בעיקר את החלק הנובע ממחירי אנרגיה חריגים. והממשלה עצמה מציינת שאחת ממטרותיו היא לספק מסגרת מס יציבה וצפויה יותר שתומכת בהמשך השקעות.

ומה יקרה אם הגז יישאר יקר? כאן משבר LNG יכול להתחבר ישירות למדיניות הבריטית. נניח שהשוק העולמי אכן ייכנס לכמה שנים של מחירי גז גבוהים ותנודתיים. מצד אחד, מחירים גבוהים מגדילים את רווחיות המאגרים הקיימים. מצד שני, הם מעלים את החשבון לצרכן הבריטי ומחדדים את העלות הכלכלית של תלות ביבוא ובמקביל, הממשלה יודעת שהפקת הגז בבריטניה יורדת נטו בכ-12% בשנה.

לכן עשוי להיווצר לחץ גובר מצד התעשייה, צרכנים וחלק מהמערכת הפוליטית להאט את הירידה בהפקה המקומית, גם בלי לשנות את יעד ה-Net Zero.

אין כרגע בסיס לקבוע שהממשלה עומדת לבצע פניית פרסה ולאשר גל חדש של רישיונות חיפוש. להפך, המדיניות הרשמית עדיין אינה להנפיק רישיונות חיפוש חדשים.

אבל יש מרחב גדול בין "לא מעניקים רישיונות חדשים" לבין "נותנים לים הצפוני לדעוך במהירות". והמרחב הזה, של השקעות במאגרים קיימים, הארכת חייהם ופיתוח תגליות שכבר נמצאו, הוא בדיוק המקום שבו עשויה להתפתח המדיניות הבריטית.

כדי שזה יקרה יהיה צורך גם להחזיר לתעשייה המקומית תמריץ להשקיע, לאחר שנים שבהן היא מתמודדת עם נטל מס חריג, ובכך להגביר גם את הלחץ על הממשלה לבחון מחדש את לוחות הזמנים ואת מבנה המיסוי של תעשיית הים הצפוני, אולי אפילו כבר בקרוב מאד.

מבחינת חברות הפועלות בים הצפוני, ההבחנה הזאת קריטית. הערך הכלכלי אינו נמצא רק בחיפוש אחר השדה הבא. קיימים כבר מאגרים, תגליות ותשתיות שניתן להאריך את חייהם, להרחיבם או לחבר אליהם תגליות סמוכות.

ככל שהפער בין הביקוש הבריטי לבין ההפקה המקומית גדל, הערך האסטרטגי של חבית או יחידת גז שכבר נמצאת בבריטניה עשוי לקבל משקל גדול יותר בדיון הציבורי.

עבור חברות כמו איתקה (בבעלות חלקית של קבוצת דלק) זו נקודה חשובה במיוחד - רוזבנק, קמבו והפורטפוליו הקיים אינם רק נכסים תאורטיים. בתוך מערכת שבה בריטניה צפויה להפוך תלויה יותר ביבוא, הם גם חלק מהדיון על מקור האנרגיה שבריטניה עדיין תצטרך לצרוך במהלך המעבר. וזה אינו אומר שכל פרויקט יקבל אישור או שכל מדיניות תשתנה. אבל זה משנה את מסגרת הדיון.

הנקודה רלוונטית במיוחד לאיתקה גם בשל תמהיל ההפקה שלה - לאחר המיזוג עם נכסי Eni, ההפקה של החברה מאוזנת כיום כמעט לחלוטין בין נפט לגז (כ- 50:50). קרי, להתמשכות סביבת מחירי גז גבוהה ולהקלה אפשרית במשטר המס הבריטי עשויה להיות השפעה מהותית על תוצאותיה ועל שווי נכסיה.

לסיכום, הבעיה של אירופה אינה בהכרח מחסור בגז - אלא מחסור בגז זול

אירופה נמצאת היום במצב טוב בהרבה מזה שבו הייתה בפברואר 2022. יש לה יותר מתקני LNG, יותר אנרגיה מתחדשת, פחות ביקוש לגז ומקורות אספקה מגוונים יותר. אבל יש לה גם חולשה חדשה - היא תלויה יותר בשוק גלובלי שבו המחיר הוא זה שמחליט לאן תפליג האונייה הבאה.

כאשר השוק מאוזן, המערכת עובדת מצוין. כאשר 20% מה-LNG העולמי עובר באזור מלחמה, קטאר כמעט מפסיקה לייצא, המאגרים האירופיים נכנסים לחורף ברמה של כ-70% ואסיה מתחרה על אותם מטענים - אותה גמישות הופכת לסיכון.

וזה בדיוק מה ששוק החוזים העתידיים מאותת כרגע: המתיחות אינה מתומחרת כאירוע של שבועות בלבד, אלא כבעיה שעלולה להימשך גם אל תוך 2027.

הנפט תופס את הכותרות. הגז עשוי להיות הסיפור הגדול יותר. העולם רגיל לחשוב על ביטחון אנרגטי דרך מחיר חבית הנפט. אבל בשנים הקרובות ייתכן שהזירה המעניינת יותר תהיה דווקא הגז.

אירופה פירקה בתוך שנים ספורות מערכת אספקה שנבנתה במשך עשרות שנים סביב רוסיה, וכעת היא בונה במקומה מערכת חדשה המבוססת על LNG אמריקאי, קטארי, אפריקאי ומקורות נוספים.

השילוב בין הביקוש הגובר לאנרגיה לבין חוסר היציבות במפרץ הפרסי כבר מאיץ השקעות עתק לאורך כל שרשרת הערך של הגז - מחיפושים ופיתוח מאגרים, דרך מתקני טיפול והנזלה, ועד אוניות LNG, מערכות הולכה ואחסון וכו'. מגמה דומה ניכרת גם בתעשיית הנפט.

בטווח הארוך, גל ההיצע החדש עשוי לפתור חלק גדול מהבעיה. אבל בטווח הקצר נוצר חלון של כמה שנים שבו ההיצע עדיין מוגבל, התלות ב-LNG גדלה והמערכת חשופה מאוד לאירועים גיאו-פוליטיים.

ובבריטניה הדילמה אפילו חדה יותר. המדינה מתכננת לצרוך פחות גז, אבל ההפקה המקומית שלה יורדת הרבה יותר מהר מהביקוש, אם הפקת הגז המקומית אכן תרד לכ-53% מרמתה הנוכחית בתוך חמש שנים, לעומת הביקוש שצפוי לרדת באותה תקופה רק ב-5-11%.

את הפער הזה צריך למלא. אפשר למלא אותו בגז מנורבגיה. אפשר למלא אותו ב-LNG אמריקאי. אפשר לקנות אותו בשוק העולמי ולהתחרות עליו מול אירופה ואסיה. ואפשר גם להאט את קצב הירידה של הים הצפוני.

זו אינה בהכרח בחירה בין אנרגיה ירוקה לבין נפט וגז. בטווח המעבר זו במידה רבה בחירה בין גז מקומי לבין גז מיובא. ואם משבר ה-LNG הנוכחי יימשך, זו עשויה להפוך לאחת השאלות החשובות במדיניות האנרגיה הבריטית.

הכותב, בן ויינברגר, הוא יזם ומשקיע פרטי, לשעבר בכיר בתחום ההייטק ומנכ"ל של מספר חברות, כולל חברה ציבורית. האמור במאמר משקף דעה אישית בלבד, אין אחריות לנתונים המוצגים והמאמר אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או המלצה לפעולה כלשהי.