ירושה

למרות העד שהתכחש לחתימתו ועורך דין שלא יכול היה להעיד, בית המשפט אימץ חוות דעת מומחה שקבעה כי חתימת המנוח היתה אותנטית. המשמעות היא שצוואה מלפני יותר מעשור גוברת על דרישות בני המשפחה, ורק אחד מהבנים יירש את חלקת הקרקע המשפחתית לבדו, בעוד ששאר היורשים נותרו מחוץ לעיזבון שהותיר אבי המשפחה

שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"

לאחר מאבק משפחתי ממושך בין ארבעה אחים, קבע בית המשפט לענייני משפחה בירושלים כי צוואתה של האם המנוחה, שהורישה את כל רכושה לבתה אחת בלבד, נערכה תחת מעורבות אסורה של הנהנית. עדויות עורכי הדין, מסמכים רפואיים והיחסים בתוך המשפחה נשזרו יחד לכדי מסקנה אחת ברורה: הצוואה בטלה בשל השפעה בלתי הוגנת, וצו הירושה שחילק את העיזבון שווה בשווה בין הילדים יישאר בתוקפו

המאבק המשפחתי סביב נחלתו של המנוח, שניהל חיים מורכבים וערך צוואות רבות לאורך השנים, הגיע להכרעה: המחוזי דחה את ערעור הנכד, שטען כי הצוואה האחרונה, שמורישה את כל רכוש הסב לאשתו השלישית, נוגדת את המסורת שלפיה הנחלה חייבת להישאר בתוך המשפחה. בפסק הדין נקבע כי אף שהאלמנה לוותה את בעלה לכל אורך ההליך, לא הוכח כי השתתפה בעריכת הצוואה או שהשפיעה על תוכנה

היא הגיעה לישראל בגיל 20, לאחר שהוריה של בעלה הנכה הביאו אותה מברזיל עם הבטחה: אם תינשא לו, תזכה לבית משלה. במשך 30 שנה היא טיפלה בו, גידלה ילדים, עבדה ופרנסה את המשפחה. ואז, בערוב ימיה, חמותה ערכה צוואה חד־צדדית שמנשלת אותה ואת בנה מכל נכסי המשפחה ומעבירה הכל לבתה. בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב הפעיל את דוקטרינת “זעקת ההגינות”, וקבע כי יש לכבד את ההבטחה שניתנה

השופטת עפרה גיא מבית המשפט לענייני משפחה קבעה כי המנוח הפקיד בידי אחיו סכום משמעותי מכספי הירושה שקיבל מאמו, וכי הדוד הודה בהחזקת הכספים בשיחות מוקלטות ואף חזר ואמר למנוח “זה הכסף שלך”. גרסתו שלפיה תמך כלכלית באחיו ושהסכומים נועדו לקיזוז נדחתה. בית המשפט חייב אותו להעביר לאחיינית 221,342 שקל, בתוספת הוצאות ושכר טרחה

פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בקריית גת קבע כי אשה שהתגרשה מבעלה לפני כ-20 שנה, אך חזרה לחיות עמו עד יום מותו, תיחשב הידשועה בציבור שלו ותירש אותו. ילדיו מנישואיו הראשונים טענו כי שימשה "עוזרת בית" בלבד, אבל השופט דחה זאת במלים חריפות: "לא תורם לכבודם". הסיפור המורכב על זוג שהתגרש - אך כנראה שמעולם לא נפרד באמת

כחודש לפני שמת, כשגופו חלש אך דעתו צלולה, חתם אלמן ללא ילדים על צוואה חדשה ממיטת בית החולים. הוא הוריש את כל רכושו לאחותו היחידה, בניגוד לצוואה קודמת שהותירה כמעט הכל למשפחת מעסיקו לשעבר. מאבק משפטי טעון התנהל סביב שאלת כשירותו, מעורבות אחותו בתהליך והאם הופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת. פסק הדין חושף סיפור חיים, סכסוך משפחתי, והכרעה ברורה של בית המשפט לגבי רצונו החופשי של המנוח

דרמה משפחתית סביב עיזבון אדם הגיעה להכרעה משפטית נוקבת, לאחר שרעייתו השנייה ביקשה לאשר צוואה מאוחרת מ-2019. בית המשפט בחן את מצבו הרפואי של המנוח, את נסיבות החתימה, את עדויות עורכי הדין והעדים, ולבסוף הכריע כי המנוח לא היה כשיר לחתום על הצוואה המאוחרת. הצוואה הישנה מ-2003, שנערכה בפני נוטריון, היא זו שנקבעה כקובעת

יזם נדל"ן מצליח, שהותיר אחריו עיזבון בשווי עשרות מיליוני שקלים, חתם בחייו על הסכם חיים משותפים עם זוגתו, שבו התחייב לתמוך בה במקרה של פרידה. לאחר מותו, טענה בת זוגו כי גם המוות מהווה פרידה לפי ההסכם, ותבעה יותר מ-2 מיליון שקל מהעיזבון. בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב דחה את התביעה, וקבע: "פרידה היא תוצאה של החלטה, מוות אינו פרידה - אלא סוף החיים עצמם"