הבנות דרשו את הדירה - השופטת העדיפה את האח

המודל הכלכלי ששכנע את בית המשפט

שורשי המחלוקת נעוצים בנכס של חברת עמיגור. המנוח, שהיה מוגבל פיזית והתנייד בכיסא גלגלים, נדרש לשלם דמי שכירות חודשיים של כ-3,500 שקל - סכום שהכביד משמעותית על תקציבו המצומצם. בשנת 2008 הוא ניסה לרכוש את הדירה בעצמו בסיוע אחת מבנותיו, אך העסקה לא צלחה. שנתיים לאחר מכן, ב-2010, גובש הסדר חדש ויוצא דופן עם אחיו ואשתו: הם ירכשו עבורו את הדירה, הוא יתגורר בה ללא תשלום עד אחרית ימיו, ובתמורה, הדירה תועבר לבעלותם כחלק מעיזבונו.

השופטת גיא לא הסתפקה בבחינת המסמכים - היא התעמקה במספרים שמאחורי המהלך, ומצאה כי הוצאות המחיה של המנוח עלו על הכנסותיו בכ-3,000 שקל מדי חודש, עוד לפני שקלול דמי השכירות. "מדובר בהסכם הגיוני וסביר שנועד להיטיב עם המנוח", קבעה השופטת. הניתוח הכלכלי הראה כי המהלך חסך למנוח תשלום מצטבר של כ-570 אלף שקל לאורך 13 שנים וחצי - סכום שאלמלא ההסכם, היה מותיר אותו בגירעון עמוק. מבחינת בית המשפט, ההסדר הנדל"ני הזה העניק למנוח ביטחון כלכלי ומגורים בטוחים, ולכן הצוואה שניתנה במקביל להסכם זה היא ביטוי לרצון רציונלי ומחושב.

גם מוגבל יכול להיות כשיר

הבנות ניסו לתקוף את הצוואה בטענה שהמנוח לא היה כשיר לחתום עליה בשל מצבו הרפואי המורכב, וכי האח ניצל את חולשתו כדי להשפיע עליו באופן בלתי הוגן. לצורך בחינת הטענות, מונה המומחה ד"ר אדם דרנל, שבחן את התיק הרפואי. מסקנתו הייתה חד-משמעית: המנוח היה כשיר קוגניטיבית במועד עריכת הצוואה, ואף נשאר כך חמש שנים לאחר מכן.

השופטת אימצה את חוות הדעת והדגישה עיקרון משפטי חשוב: אדם יכול להיות מוגבל בתנועה ובדיבור, אך עדיין להחזיק בצלילות דעת מלאה הנדרשת לביצוע פעולות משפטיות. עדותו של עו"ד בוסקילה, שערך את הצוואה, חיזקה זאת באופן דרמטי. הוא תיאר כיצד ישב עם המנוח ביחידות, וכיצד המנוח מסר את הוראותיו בעצמו ובצורה קוהרנטית. "הצגתן אדם חסר הבנה וראייה, אין טיפת סיכוי שהייתי מחתים אדם כזה", העיד עורך הדין, ועדותו נמצאה אמינה ושכנעה את בית המשפט.

הטעות: עדים קריטיים לא הוזמנו

אחת הנקודות המכריעות בפסק הדין נוגעת להתנהלות הראייתית של הבנות. השופטת מתחה ביקורת חריפה על כך שהבנות בחרו שלא לזמן עדים קריטיים שיכלו לכאורה לתמוך בגרסתן. הן נאבקו בערכאות כדי לזמן את הרופאה שבדקה את המנוח ואף זכו בערעור בנושא - אך בסופו של דבר ויתרו על עדותה. הן גם נמנעו מחקירת המטפלת הסיעודית שחיה לצד המנוח מעל 20 שנה, ולא זימנו את עורכת הדין הנוספת שהייתה עדה לחתימה.

• ירושה של שקל אחד, 12 שנות ניתוק ודירה: כך הסתיים קרב הירושה
• סכסוכי יורשים - האם בת ה-99 הייתה כשירה לכתוב צוואה?

"הימנעות מזימון עדה רלוונטית פועלת לחובתן ומחזקת את המסקנה כי המנוח היה כשיר", פסקה השופטת. המשמעות המשפטית היא ברורה: כאשר צד נמנע מהבאת ראיה שנמצאת בהישג ידו, חזקה עליה שאילו הייתה מובאת הייתה פועלת לרעתו.

גם הטענה להשפעה בלתי הוגנת נדחתה לאחר בחינת המבחנים הקלאסיים של הפסיקה: תלות, סיוע, קשר עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה. השופטת מצאה כי המנוח לא היה בודד או מבודד; הוא היה מוקף בבנותיו, במטפלת צמודה ובאחים נוספים. העובדה שבקשה למינוי אפוטרופוס הוגשה רק תשע שנים לאחר עריכת הצוואה, העידה אף היא על כך שבזמן אמת איש לא פקפק ביכולותיו.

הצהרות כוזבות ואירוניה משפטית

השופטת גיא לא הסתפקה בדחיית התביעה, היא העלתה סימני שאלה קשים בנוגע לאמינות הבנות. היא חשפה כי לאחר פטירת האב בפברואר 2024, הן הגישו בקשה לצו ירושה תוך הצהרה כי אביהן "לא הותיר אחריו צוואה" - הצהרה שהוכחה כלא נכונה ופגעה קשות במהימנותן בעיני בית המשפט.

לסיום, ציינה השופטת פרט אירוני במיוחד: הבנות עצמן טענו בהליך אחר כי "המנוח לא הותיר אחריו כל עיזבון". כלומר, גם אם היו מצליחות לפסול את הצוואה, הן היו מקבלות ירושה ריקה מתוכן, שכן הנכס המרכזי הוסדר משפטית מכוח הסכם המכר מ-2010. פסק הדין הוא תזכורת לכך שבתי המשפט יעדיפו תמיד רצון מצווה שמגובה בהיגיון כלכלי ובכשירות מוכחת, על פני טענות משפחתיות שאינן נסמכות על ראיות מוצקות.

• נוחי דנקנר נכנס להליכי חדלות פרעון. מה המשמעות המעשית?
• נוחי דנקנר נכנס להליכי חדלות פרעון: "הרמתי ידיים"

בסיכומו של דבר, הצוואה קוימה, האח הוכר כיורש הבלעדי, והבנות נותרו עם חוב הוצאות משפט כבד ותזכורת לכך שבתי המשפט נוטים לכבד את רצון המצווה, במיוחד כשיש מאחוריו הצדקה הגיונית.