"אין מדובר בחסד שהנתבעת עושה עם התובע": בית המשפט חייב את חברת הפניקס לשלם 256 אלף שקלים
בית משפט השלום ברמלה קבע כי מבוטח שעבר לגור אצל בתו וחתנו לאחר שדירתו הוצפה, ושילם להם 120 אלף שקלים דמי שכירות, זכאי להחזר מהפניקס - גם אם גילה את זכאותו רק בדיעבד. הפניקס, שניסתה להיפרע בתביעה שכנגד של 208 אלף שקלים, יצאה מהדיון עם מפסידה
בספטמבר 2020, באמצע גל הקורונה, מצא עצמו דוד לוי, גבר מעל גיל 70 המתגורר לבדו, ניצב בפני מציאות קשה: צינור הזנה בחדר השירותים של דירתו בקומה העשירית ברחוב פרישמן 46 בתל אביב - דירת יוקרה במגדל הכולל שמירה, בריכה וחדר כושר, שדמי הניהול החודשיים שלה עומדים על 5,000 שקלים - נפרץ והציף את הדירה. לוי, שהחזיק פוליסת ביטוח דירה ותכולה אצל הפניקס, נאלץ לפנות את הדירה מיידית.
הוא עבר לביתם של בתו הילה וחתנו שלום אריאל ברחוב יפה נוף 96 בקריית אונו. בני הזוג, מצידם, פינו את ביתם ועברו להתגורר אצל אמה של הילה בסביון. לוי שהה בבית כחמישה חודשים, עד לסיום עבודות השיפוץ בדירתו בסוף ינואר 2021.
120 אלף שקלים לבת ולחתן - ואז הגיעה הדחייה
כחלק מהכיסוי הביטוחי, זכאי מבוטח שדירתו מפונה לשיקום להחזר "דמי שכירות סבירים אשר שולמו על ידו בפועל". לוי ושלום אריאל חתמו על הסכם שכירות לשלושה חודשים, מ-11 בספטמבר עד 11 בדצמבר 2020, בתמורה לדמי שכירות חודשיים של 30,000 שקלים. בסך הכל העביר לוי לבני הזוג אריאל 120,000 שקלים בשתי העברות בנקאיות - 30,000 שקלים בדצמבר ו-90,000 שקלים בסוף אותו חודש.
כשפנה לפניקס בדרישה להחזר, קיבל דחייה. חברת הביטוח העלתה שתי טענות: ראשית, שדמי השכירות החודשיים הראויים לבית אריאל עומדים על 10,000 שקלים בלבד, לא 30,000 שקלים; ושנית, שהתובע "הסתיר" את העובדה שהבית שייך לבתו. בתביעה שכנגד שהגישה הפניקס, היא הלכה צעד נוסף - וטענה שמדובר במרמה ביודעין לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, המחייבת את לוי להחזיר לה את מלוא תגמולי הביטוח שכבר שולמו לו - 197,524 שקלים - בתוספת שכר שמאי, שכר חוקר וריבית, בסך כולל של 208,678 שקלים.
השופט אלימי: "בחירה הגיונית וסבירה לחלוטין"
השופט זיוון אלימי מבית משפט השלום ברמלה, שניהל את ההליך, קיבל את גרסת לוי על פני כל ניסיונות הפניקס להטיל עליו דופי.
ראשית, נשאלה השאלה אם לוי אכן גר בבית אריאל. "התובע הרים את הנטל להוכיח, ודאי במאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי, כי מיד לאחר ההצפה עבר להתגורר בבית אריאל, שעה שבני הזוג אריאל עצמם יצאו מביתם ועברו להתגורר בבית אמה של הילה", כתב השופט. עדותו של לוי תוארה כ"מהימנה, קוהרנטית ומשכנעת ביותר", ועדויות בני הזוג אריאל תמכו בה.
אשר לבחירה לגור דווקא אצל הבת - "בנסיבות אלו, בחירתו של התובע לעבור לגור בביתה של בתו וחתנו, בית אותו הוא מטבע הדברים מכיר היטב, נראית כבחירה הגיונית וסבירה לחלוטין, ודאי נוכח האלטרנטיבה של חיפוש דירה מרוהטת המתאימה לצרכיו בלוחות זמנים צפופים שכאלו", ציין השופט אלימי.
"אינני רואה כל הבדל קונספטואלי"
הפניקס טענה שמשכיר שהוא קרוב משפחה שונה מהותית ממשכיר זר. השופט אלימי דחה את הטיעון ביד קשה.
"הפוליסה קובעת כי מבוטח זכאי להחזר הוצאות שכירות שהוציא בפועל לצורך מגורים. הא ותו לאו. אין כל סייג המחייב שדמי השכירות ישולמו לאנשים זרים דווקא, ולא למשכיר שהוא חבר או קרוב משפחה", קבע.
"הרי אין מחלוקת שאם היה התובע פונה דווקא לשכניהם של בתו וחתנו, מבקש מהם לצאת מביתם למקום אחר ושוכר את אותו בית, לא הייתה הנתבעת מערימה כל קושי. אינני רואה כל הבדל קונספטואלי בין שני המקרים המצדיק א-פריורי הכרה בכיסוי הביטוחי במקרה אחד ושלילתו במקרה השני."
ניצול "בדיעבד" של הוראת הפוליסה - לגיטימי לחלוטין
הפניקס טענה עוד שהסכם השכירות נחתם בדיעבד, שהתשלומים בוצעו רק שלושה חודשים לאחר מעבר המגורים, ושמלכתחילה לא הייתה כוונה לשלם - ורק לאחר שהתברר שהפוליסה מכסה דמי שכירות הוצאו המסמכים.
השופט אלימי בחן טענה זו ודחה אותה, אך הוסיף נקודה עקרונית חריפה: גם אם הגרסה הייתה נכונה - זה לגיטימי לחלוטין.
"גם אם מלכתחילה לא הייתה כוונה לשלם עבור המגורים בבית אריאל, ורק בדיעבד התברר לתובע כי הפוליסה מזכה בהחזר דמי שכירות, ובהתאם מחליט התובע לשלם לבתו וחתנו עבור השימוש שאין מחלוקת שעשה בבית אריאל, מדובר בתכנון לגיטימי לחלוטין", פסק.
כדי להמחיש את הנקודה, הביא השופט השוואה: "אין כל הבדל בין פעולה שכזו לבין עוסק התורם מטוב ליבו לעמותת חסד כלשהי ורק בדיעבד מגלה שמדובר בהוצאה מותרת בניכוי, מבקש מהעמותה עותק של הקבלה... ומגיש אותה לרשויות המס כדי לצמצם את חבות המס שלו. הרי לא יעלה על הדעת שבמקרה כזה יטענו רשויות המס שכיוון שמלכתחילה לא היה הנישום מודע להטבת המס הקיימת, יהיה עתה מנוע מלטעון לה."
טענת המרמה - נכשלת לחלוטין
לב המחלוקת היה סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, הקובע שאם מבוטח מסר "עובדות כוזבות" או "העלים עובדות" בכוונת מרמה, פטור המבטח מחובתו. הפניקס טענה שאי-ציון קרבת הדם מהווה הסתרה כזו.
השופט אלימי פירט את שלושת יסודות כוונת המרמה שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון: מסירת עובדות כוזבות, מודעות המבוטח לכזב, וכוונה להוציא כספים שלא כדין. "מאחר שמדובר בהטלת 'סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית' ולאור התוצאה הקשה ומרחיקת הלכת של שלילת תגמולי ביטוח מהמבוטח, דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה", ציין.
ואת אלה הפניקס לא הביאה. "גם הנתבעת אינה טוענת שהתובע מסר לה עובדות כוזבות, אלא שנמנע מלהצהיר שהמשכיר הינו קרוב משפחתו... הרמת הנטל להוכיח כוונת מרמה מחייבת הוכחה ברורה שהמבוטח מסר במודע מידע שגוי או שהעלים במודע מידע שהיה בו כדי לשלול את תגמולי הביטוח. גם אם בדיעבד ייתכן שהנתבעת הייתה דוחה את הדרישה להחזר דמי שכירות המשולמים בגין בית השייך לבתו של התובע, עדיין על הנתבעת להרים את הנטל להוכיח שהתובע העלים את העובדות הרלבנטיות בכוונת מכוון, ואינני סבור שעמדה בנטל זה."
השמאי מטעם בית המשפט: שכר הדירה הראוי בדירת לוי - 35,000 שקלים לחודש
הצדדים נחלקו גם על שווי דמי השכירות: שמאי הפניקס טען שדמי השכירות הראויים לדירת התובע עומדים על 12,000 שקלים בלבד לחודש (בתוספת לחוות דעת מוקדמת שנתנה 25,000 שקלים), בעוד שמאי התובע קבע 40,000-45,000 שקלים. בית המשפט מינה שמאי מטעמו, רונן ביטון, שקבע 35,000 שקלים לחודש כדמי שכירות ראויים לדירה כולל רהוט - פחות ממה שביקש התובע, אך כפול ממה שהייתה מוכנה להכיר הפניקס.
"בהקשר לכך ראוי להזכיר את מעמדו של מומחה בית המשפט ואת הנחת המוצא לפיה מסקנותיו הן אובייקטיביות ובלתי תלויות, היות ואין לו כל עניין ואינטרס בתוצאות ההליך", ציין השופט, ואימץ את קביעת הביטון.
מכאן הנוסחה: 35,000 שקלים כפול ארבעה חודשים = 140,000 שקלים - אך לא יותר ממה שהוכח כי שולם בפועל. מאחר שלוי שילם 120,000 שקלים בלבד, הוא זכאי לסכום זה, שעם הצמדה וריבית עמד על 153,953 שקלים.
"האשמתו של התובע במרמה... ודאי ביהלומן"
בנוסף לדמי השכירות, פסק השופט אלימי לתובע 20,000 שקלים בגין עוגמת נפש - וניסח זאת בחריפות. "בשים לב לכל הנסיבות תיק זה, ובעיקר האשמתו של התובע במרמה, על ההשלכות והמשמעויות שיש להטחת אשמה שכזו בכל אדם, ודאי באיש עסקים, ועל אחת כמה וכמה ביהלומן - בהתחשב בקודים הנהוגים ומקובלים בענף זה - אני סבור כי לתובע אכן נגרמה עגמת נפש של ממש המזכה אותו במלוא הפיצוי."
הכרעה סופית: 256,738 שקלים - ותביעת הנתבעת שכנגד נדחית
ביום 23 בנובמבר 2025 נתן השופט אלימי את פסק דינו. התביעה התקבלה, התביעה שכנגד נדחתה. הפניקס חויבה לשלם ללוי:
153,953 שקלים בגין דמי שכירות עם הצמדה וריבית, 20,000 שקלים בגין עוגמת נפש, שכר טרחת עורך דין בסך 64,900 שקלים, והחזר הוצאות משפט בסך 17,885 שקלים - ובסך הכל 256,738 שקלים.
"אין מדובר בחסד שהנתבעת עושה עם התובע", הדגיש השופט אלימי בפסיקתו, "אלא בתמורה חוזית לה מחוייבת הנתבעת, ובגינה שילם התובע דמי ביטוח במשך שנים רבות."
