גידלה ילדה מלידה, לא חתמה על הסכם הורות - וזה המחיר

בית המשפט לענייני משפחה באשדוד דחה באחרונה את תביעתה של אשה שביקשה להיות מוכרת כאם של ילדה בת 7, שנולדה לבת זוגה לשעבר מתרומת זרע אנונימית. השופטת הבכירה ענת אלפסי קבעה כי לא הוכחה כוונת הורות משותפת, וכי טובת הילדה אינה מצדיקה מתן צו הורות פסיקתי, אחריות הורית או זמני שהות.

הסיפור התחיל ב-2014, כשהשתיים החלו לחיות יחד כידועות בציבור. הן נרשמו כבנות זוג בארגון משפחה חדשה, ערכו מסיבת חתונה מפוארת בפברואר 2016, וביולי 2018 נולדה הקטינה, מהפריה באמצעות תרומת זרע אנונימית שעברה האם הביולוגית. בנות הזוג גידלו את הילדה ביחד, הקטינה כינתה את האם הביולוגית "אמא" ואת בת הזוג "אימי", ובני המשפחה המורחבת התייחסו אליה כנכדה לכל דבר. אלא שלאורך כל הדרך, לא נחתם הסכם הורות. וזו הנקודה שהכריעה את הכף.

השופטת אלפסי מצאה שורה ארוכה של סימני שאלה סביב כוונת ההורות המשותפת. כבר בתחילת התהליך, האם הביולוגית רשמה בטופסי בנק הזרע הוראה מפורשת: "לא מעוניינת שהתורם ישמש לבת זוגה". מנהל בנק הזרע העיד שככל הנראה שתי בנות הזוג נכחו בחדר כשנרשמה ההערה הזו. בנוסף, כל התשלומים לבנק הזרע היו על שם האם הביולוגית בלבד, ולא נחתם טופס הסכמה משותפת כפי שנהוג בקרב זוגות חד-מיניים שמבקשים לבסס הורות משותפת.

ביחסי הזוגיות עצמם התגלו סדקים עמוקים עוד לפני שמלאו לקטינה שנתיים. בין השאר, התברר שהתובעת הציגה עצמה בתחילת הקשר כשוטרת אף שעבדה כמאבטחת, היתה שקועה בחובות ובהליכי פשיטת רגל, ועשתה שימוש בסמים שעורר ויכוחים רבים. בית המשפט הבחין שגם בזמנים שבהם הנתבעת הביעה מחשבות על פרידה, התובעת לא פנתה להסדיר את מעמדה ההורי.

התובעת החמיצה הזדמנויות יקרות מפז

באוקטובר 2020 נפרדו בנות הזוג. הקשר עם הקטינה נשמר בתדירות מסוימת, עד שבספטמבר 2021 עברה התובעת תאונת דרכים קשה שהובילה לאשפוז ושיקום ממושך. בתקופה הזו, המפגשים עם הילדה הלכו והתמעטו, והשופטת קבעה שהתובעת עצמה תרמה לכך: היא סירבה לפגוש את הקטינה כשבת הזוג החדשה של הנתבעת היא זו שליוותה אותה, ובכך החמיצה הזדמנויות יקרות מפז לשמר את הקשר.

נקודת השבר הגיעה ביולי 2022, כשהתובעת גילתה שבת הזוג החדשה של הנתבעת בהריון. השופטת קבעה כי "הקנאה שאחזה בתובעת גרמה לה רצון לנקום ולהרות גם היא", ותיארה כיצד התובעת פנתה לבנק הזרע, מסרה את פרטי הנתבעת, קיבלה את פרטי התורם ורכשה את המנות האחרונות שלו - הכל בניגוד מפורש לרצון של הנתבעת. מאותו הרגע, הקשר עם הקטינה נותק לחלוטין.

רק בדצמבר 2022, כחצי שנה לאחר המפגש האחרון, פנתה התובעת לראשונה לבית המשפט, ואת תביעת צו ההורות היא הגישה במרץ 2023. השופטת ציינה כי בניגוד למקרים אחרים שנדונו בפסיקה, שבהם בנות זוג שאינן אמהות ביולוגיות פנו שוב ושוב לחדש את הקשר, כאן לא היתה שום פנייה לנתבעת בחודשים שקדמו להליך המשפטי.

אבל מה שהכריע יותר מכל את גורל התביעה היה זו עמדת הקטינה עצמה. בשיחה עם העובדת הסוציאלית, כששאלו אותה אם היא זוכרת את התובעת, הילדה ענתה בשלילה. כששאלו מה התובעת בשבילה, היא השיבה כי, "היא כלום בשבילי... מה יש לי לעשות איתה". וכשהתובעת ניסתה להיפרד מהקטינה במפגש שאורגן במסגרת התסקיר, ואמרה לה ברגש "אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך ותדעי שאף פעם הלב שלי ושלך לא נפרד", הילדה השיבה בפשטות: "הוא נפרד".

חידוש הקשר "עשוי ליצור משקל כבד מנשוא"

העובדת הסוציאלית המליצה שלא לתת צו הורות, וציינה כי חידוש הקשר "עשוי ליצור משקל כבד מנשוא" על כתפי הקטינה ולאלץ אותה "לפתח מנגנוני פיצול מסוכנים". גם האפוטרופא לדין (עורכת דין שבית המשפט ממנה כדי לייצג את האינטרסים של הילדה בהליך המשפטי), שמונתה לייצג את הקטינה, סברה שאין מקום לצו.

השופטת אלפסי סיכמה וקבעה כי בנוסף על הספק בדבר כוונת ההורות, "טובת הקטינה מלמדת שאין מקום למתן צו הורות פסיקתי לגבי דמות שאינה הורית בעיניה של הקטינה". עם זאת, היא הורתה לנתבעת לפגוש את העובדת הסוציאלית כדי לקבל הדרכה בנוגע לאופן שבו עליה לתווך לקטינה את סיפור חייה, כולל מקומה של התובעת בו. בית המשפט גם לא פסק הוצאות משפט לטובת אף אחד מהצדדים, בגלל "הנסיבות המורכבות, לרבות התנהלות הנתבעת".

פסק הדין מצטרף לשורת פסיקות שעוסקות בגבולות ההורות הפסיקתית בישראל, ומבהיר כי גם כשיש אהבה אמיתית, בהיעדר הסכם הורות, מעורבות רציפה וקשר חי עם הילד - בית המשפט לא ימהר ליצור הורות שאינה משקפת את מציאות חייו של הקטין.