תבע את השיפוצניק, חטף תביעה נגדית - וביהמ"ש הכריע

הכול התחיל מנזילה קטנה בגג - והסתיים בהליך משפטי מלא טענות סותרות. דירה בנתניה, שבבעלותו של רפאל מרדכי אילוז ומושכרת לצדדים שלישיים, סבלה מבעיית רטיבות שהצריכה טיפול. בפברואר 2024 פנה אילוז לג'וני וקנין, קבלן שיפוצים, במטרה לפתור את הבעיה במהירות. אלא שמה שנראה בתחילה כהזמנת עבודה שגרתית, התגלגל בתוך זמן קצר לסכסוך עמוק שהגיע עד לבית המשפט לתביעות קטנות בכפר סבא - עם תביעות הדדיות, מחלוקות עובדתיות חריפות, וראיות שלא הצליחו להכריע באופן חד-משמעי.

כבר בשלב ההתקשרות הראשוני נוצר פער מהותי בין גרסאות הצדדים. אילוז טען כי ביום 11 בפברואר 2024 סוכם על ביצוע עבודות איטום הגג ותיקון נזילות פנימיות בסכום כולל של 7,500 שקל, כולל מע"מ. לדבריו, במסמך המקורי הופיע סכום של 9,500 שקל לפני מע"מ, אך בכתב ידו צוין כי "לאחר ויכוח על המחיר סוכם 7500 כולל". מנגד, וקנין דחה את הטענה מכל וכל: לטענתו, ההצעה המקורית עמדה על 7,000 שקל לא כולל מע"מ, ובהמשך לאחר שבקר בדירה והבין את היקף העבודה בפועל - עודכנה ההצעה בהסכמה ל-9,500 שקל בתוספת מע"מ. את התוספת בכתב היד במסמך הוא כינה בפשטות: "זיוף".

מקדמה במזומן - ותחילת הצרות

ב-22 בפברואר הגיע וקנין לדירתו של אילוז, קיבל מקדמה של 5,000 שקל במזומן, והצדדים חתמו על אישור קבלה. בשלב זה נדמה היה שהעבודה יוצאת לדרך, אך דווקא מכאן החלה ההידרדרות. השאלה מה בוצע בפועל על הגג הפכה לליבת המחלוקת: אילוז טען כי העבודה הסתכמה בפעולה מינימלית בלבד - "שפך פח אחד של חומר והלך". לעומתו, וקנין תיאר עבודת הכנה ואיטום רחבה בהרבה, שכללה ניקוי יסודי, פינוי פסולת, שימוש במספר שכבות חומר ואף חזרה נוספת לביצוע השלמות.

פערי הגרסאות נגעו גם להשלכות הכלכליות של העבודה: בעוד אילוז טען כי כמעט ולא בוצעה עבודה ולכן מגיע לו החזר, וקנין טען כי כבר השקיע זמן, חומרים ועלויות בפועל - גם אם לא השלים בפועל את הפרויקט.

תביעות הדדיות - אך הראיות חלשות

בסוף מרץ, לאחר שהשוכר עזב את הדירה, מסר אילוז לווקנין מפתח כדי לאפשר המשך עבודה. ואולם, כאן היחסים בין הצדדים הגיעו לנקודת רתיחה. בפסק הדין נכתב כי "היחסים בין הצדדים עלו על השרטון", כאשר המחלוקת התמקדה בשאלה מי עיכב את תחילת העבודה בפועל. אילוז טען לעיכובים מצד הקבלן, בעוד וקנין טען כי היה מוכן להתחיל אך נתקל בסירוב מצד בעל הדירה. חילופי האשמות אלו הובילו בסופו של דבר לניתוק הקשר.

אילוז תבע כ-19.1 אלף שקל, כולל השבת המקדמה, אובדן דמי שכירות ועוגמת נפש. מנגד, וקנין הגיש תביעה נגדית של כ-12.2 אלף שקל בגין חומרים, עבודה, אובדן רווחים ומתן ייעוץ נוסף. אלא שכאשר בחן הרשם הבכיר צוריאל לרנר את הראיות, הביקורת הייתה חריפה כלפי שני הצדדים. על תביעתו של אילוז כתב כי היא "דלה בראיות, ונגועה בליקויים של ממש". בנוסף, המסמך המרכזי שעליו הסתמך הוגדר כבעייתי: "קשה להתבסס על מסמך שעותק ממנו - ללא השינוי - מצוי אצל הצד שכנגד, וכאשר אין כל חתימה או אישור אובייקטיבי ליד התיקון".

גם טענותיו של וקנין לא התקבלו במלואן. בית המשפט קבע כי "מצבה של התביעה שכנגד אינו טוב בהרבה", בין היתר משום שחלק מהדרישות כמו אובדן רווחים או תשלום עבור ייעוץ לא גובו בראיות מספקות.

 פסק הדין: אין מנצחים

בסופו של דבר, שתי התביעות נדחו וכל צד נשא בהוצאותיו. הרשם לרנר ציין כי ייתכן תיאורטית שמגיע לאילוז החזר מסוים מהמקדמה, אך ללא הוכחה ברורה - אין מקום לפסוק זאת. "הנטל להוכיח את ההחזר המגיע רובץ לפתחו של התובע, שלא עמד בו", כתב בפסק הדין שפורסם.