קיבל דו"ח חניה על 250 שקל - ביהמ"ש סירב לדון בתביעה

מכאן, לטענת בירי, התחיל סיוט ביורוקרטי. הוא ניסה להסדיר את התשלום, פנה לנציגי עיריית טבריה ולמילגם, אך לא הצליח להשיג אותם. גם ניסיונותיו לשלם באמצעות כרטיס אשראי עלו בתוהו. בתביעתו הוא טען כי ההתנהלות "אינה ראויה לא מבחינה משפטית ולא מבחינה אנושית, פוגעת ומשפילה", וכי מדובר ב"הכשלה מכוונת ומנהל לא תקין". בירי ביקש מבית המשפט לבטל את דרישת התשלום והקנסות, לקבוע שהתנהלות המשיבות פסולה ובלתי חוקית, ולפסוק לו פיצויים על עוגמת נפש.

עיריית טבריה ומילגם מצדן, הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה שלבית המשפט לתביעות קטנות אין סמכות לדון בתביעה מהסוג הזה. בירי התנגד וטען כי המבקשות לא התמודדו עם טענותיו המרכזיות, לא הציגו הוכחה למסירת הודעת הקנס כדין, ולא הסבירו מדוע נמנע ממנו לשלם או לערער במועד.

בקשת העירייה ומילגם התקבלה

הרשם תלחמי קיבל את בקשת הסילוק. בפסק הדין הוא הסביר כי כשאזרח מקבל הודעת קנס מרשות מקומית, עומדות בפניו שלוש אפשרויות בלבד: לשלם את הקנס, להגיש בקשה לביטול ההודעה לתובע העירוני, או להגיש בקשה להישפט לפי חוק סדר הדין הפלילי. הערכאה המוסמכת לדון בעניינים האלה היא בית המשפט לעניינים מקומיים, ולא בית המשפט לתביעות קטנות.

הרשם ציין כי בירי בחר שלא להתייחס לעובדה שהודעת הקנס נשלחה לכתובתו בדואר רשום, ולכן לא הצליח לסתור את חזקת המסירה הקבועה בחוק. כלומר מבחינה משפטית, ההודעה שנשלחה אליו נחשבת כאילו נמסרה כדין.

בפסק הדין הסתמך הרשם על תקדים מרכזי: פסק הדין בעניין וקס נגד עיריית תל אביב מ-2005, שבו נקבע כי "אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי". לפיכך, קבע הרשם כי "למעשה מדובר בתביעה התוקפת חוקיות הקנס, ואין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בסעד זה".

אך אף שהתביעה נמחקה, הרשם תלחמי לא הסתפק בזה. הוא הקדיש חלק ניכר מפסק הדין להערות משמעותיות על אופן ההתנהלות של הרשויות. הרשם ציין כי מילגם נחשבת גוף דו-מהותי - גוף פרטי שמעניק שירותים בעלי אופי שלטוני לרשויות מקומיות בתחומי הגבייה. ככזה, חלות עליו חובות מוגברות לפעול על פי כללי המנהל התקין, ובכלל זה עקרונות הסבירות, ההגינות והשוויון.

הרשם הדגיש כי "מצופה מאותם גופים להעמיד בפני האזרח שירותים זמינים וראויים, כולל אפשרות סילוק חוב באמצעים זמינים", כמו אינטרנט או אמצעים דיגיטליים אחרים, וזאת לפני שינקטו הליכי גבייה בהוצאה לפועל. עם זאת, הוא ציין כי מאחר שלא שמע את טענות הצדדים בדיון, הוא לא נותן תוקף מחייב במקרה הספציפי הזה.

בסופו של דבר, התביעה נמחקה ללא חיוב בהוצאות משפט - כל צד יישא בהוצאותיו. השורה התחתונה היא שמי שמקבל דו"ח חניה ורוצה להילחם בו, צריך לפנות קודם כל לתובע העירוני בבקשה לביטול, או להגיש בקשה להישפט בבית המשפט לעניינים מקומיים - ולא בתביעות קטנות. אבל ההערות של הרשם תלחמי מעלות שאלה לא פחות חשובה: האם סביר שאזרח שמנסה לשלם קנס לא מצליח להגיע לנציגים, לא מצליח לשלם באשראי, ונאלץ להתרוצץ בין ערכאות שיפוטיות?