טראמפ לא מצליח לעצור את אנבידיה בדרך לסין - מה אפשר ללמוד מזה על מלחמת המכסים?

דונלד טראמפ יכול לאסור על אנבידיה למכור את השבבים המתקדמים ביותר שלה לסין. הוא יכול לדרוש רישיונות יצוא, להפעיל לחץ על טייוואן, לעקוב אחרי מפיצים ולחייב את החברות לבדוק מי הלקוח הסופי. מה שקשה הרבה יותר לעשות הוא לגרום לביקוש הסיני לשבבים האלה להיעלם.

כתב האישום שהוגש השבוע בטייוואן נגד תשעה בני אדם, ובהם מנהל בכיר באנבידיה, ממחיש היטב את הפער הזה. לפי התביעה, 130 שרתי B300 היו חלק מתוכנית שנועדה לעקוף את מגבלות היצוא האמריקאיות. 56 מהם נעצרו, אבל 74 כבר הגיעו ללקוחות בסין.

במילים אחרות, האכיפה עבדה - אבל רק בחלק מהמקרים.

וזו אולי הדרך הנכונה יותר להסתכל על המאבק שמנהלת ארה"ב נגד הגישה הסינית לשבבי AI. השאלה אינה אם וושינגטון יכולה לסגור הרמטית מדינה בגודל של סין בפני שבבים שעוברים דרך שרשרת אספקה גלובלית. קשה מאוד לעשות זאת. השאלה היא כמה יקר, מסובך ואטי אפשר להפוך את הדרך של סין אל כוח המחשוב המתקדם ביותר.

השאלה הזאת חשובה במיוחד לאנבידיה דווקא עכשיו, ערב פרסום הדוחות שלה, שאליהם היא מגיעה עם רף ציפיות גבוה במיוחד מצד וול סטריט. אנבידיה היא כיום חברה בשווי של יותר מ-5 טריליון דולר, וחלק גדול מהשווי הזה נשען על ההנחה שהביקוש העולמי לתשתיות AI ימשיך לצמוח. סין היא חלק מהביקוש הזה - גם כאשר וושינגטון אינה מאפשרת לאנבידיה לספק לה את המוצרים המתקדמים ביותר.

מיליון דולר לשרת: כשהאיסור יוצר את התמריץ לעקוף אותו

ה-B300 הוא בדיוק מסוג המוצרים שוושינגטון אינה רוצה לראות במרכזי נתונים סיניים. מדובר במערכת המבוססת על הדור המתקדם של שבבי אנבידיה ומיועדת לעומסי AI כבדים, ובהם אימון מודלים גדולים.

אבל הטכנולוגיה הזאת שווה בסין הרבה יותר מאשר במקום שבו מותר לקנות אותה באופן חופשי.

מחירו של שרת B300 בשוק הסיני הגיע לפי דיווחים לכ-7 מיליון יואן, כמיליון דולר, כמעט פי שניים ממחירו מחוץ לסין. העלייה החדה נרשמה דווקא לאחר הידוק האכיפה נגד הברחות, שפגע בהיצע בשוק האפור.

מבחינת וושינגטון, זו במידה מסוימת הוכחה שהמדיניות עובדת. אם אותו שרת עולה בסין כמעט פי שניים, מגבלות היצוא אכן מקשות על חברות סיניות להשיג כוח מחשוב מתקדם. חברה שיכולה להזמין אלפי שרתים ישירות מהיצרן, לקבל תמיכה ולבנות מרכז נתונים לפי לוח זמנים נמצאת במצב שונה מאוד מחברה שנאלצת לרכוש ציוד דרך מתווכים, במחיר גבוה ותוך סיכון שהמשלוח ייעצר בדרך.

אבל יש כאן גם הצד השני של אותה משוואה. פער מחירים כזה הופך כל שרת שמצליח לחצות את הגבול למוצר ששווה הרבה יותר. ככל שארה"ב מצליחה לצמצם את ההיצע החוקי, כך גדל הרווח האפשרי למי שמוכן לקחת את הסיכון ולעקוף את הכללים.

• מנהל באנבידיה מואשם בטייוואן בהברחת שרתי AI לסין
• אנבידיה מאיצה את סוכני ה-AI: המערכת החדשה נכנסת לייצור

נוצר כאן פרדוקס: ככל שהחסימה אפקטיבית יותר והמחיר בסין עולה, כך גדל גם התמריץ הכלכלי למצוא דרך מסביבה.

הבעיה כבר אינה רק מה יוצא מהמפעל

במשך שנים התמקדה מדיניות השבבים האמריקאית בעיקר בשאלה אילו מעבדים מותר למכור לסין. אנבידיה הגיבה בפיתוח מוצרים שנועדו לעמוד במגבלות, והממשל האמריקאי מצדו שינה את הרף כאשר הגיע למסקנה שגם מוצרים מסוימים שהותאמו לשוק הסיני מעניקים לסין יותר מדי כוח מחשוב.

אלא שהמרוץ הזה אינו מסתיים בשער המפעל.

שבב שנמכר ללקוח מורשה בטייוואן, ביפן או במדינה אחרת יכול להחליף ידיים. שרת יכול להירשם על שם מרכז נתונים אחד ולהגיע למקום אחר. אפשר להשתמש במפיצים, חברות ביניים ומסלולי שילוח דרך מדינות שלישיות. ואפשר גם להשאיר את החומרה מחוץ לסין ולאפשר לחברות סיניות להשתמש בכוח המחשוב מרחוק.

כתב האישום בטייוואן מדגים עד כמה קשה לפקח על כל השרשרת. לפי התביעה, החשודים לא פשוט העמיסו שרתים על אונייה ושלחו אותם לסין. הם הציגו לכאורה מרכז נתונים בטייוואן כיעד הסופי, אף שלטענת הרשויות לא היו לו אספקת החשמל ורוחב הפס הדרושים להפעלת 130 השרתים.

המנהל באנבידיה המואשם בפרשה אף השתתף, לפי התביעה, בבדיקת אותו מרכז נתונים וסייע בהקצאת השרתים. התביעה טוענת גם כי הוא הסתיר שלרוכש הטייוואני לא היו המשאבים הכספיים הדרושים וכי הכסף לרכישה הגיע למעשה מחברה סינית.

• פי חמישה ביום אחד, ואז נפילה של 45%: האם בועת הרובוטים הסינית מתפוצצת?
• סיטואיישנל מסרבת לרדת מהכותרות; ה-SEC זימן ארבעה בנקים לחקירה

הטענה הזאת משמעותית הרבה מעבר לכתב האישום הספציפי. היא מצביעה על נקודת התורפה של מערכת האכיפה: גם כאשר יש מנגנון מסודר לבדיקת הלקוח והיעד הסופי, הוא עדיין תלוי בחברות ובאנשים שמפעילים אותו.

אז מגבלות היצוא נכשלו?

לא בהכרח. למעשה, המחיר הגבוה של ה-B300 בסין מצביע במידה מסוימת על ההפך.

אם חברות סיניות היו יכולות לרכוש ללא הגבלה את השבבים המתקדמים ביותר של אנבידיה, לא היה צורך לשלם כמעט פי שניים, להקים חברות ביניים או להעביר שרתים דרך כמה מדינות. עצם קיומו של שוק אפור יקר הוא עדות לכך שהגישה לציוד נעשתה קשה יותר.

המשמעות היא שמדד ההצלחה של מגבלות היצוא אינו אפס שבבים אמריקאיים בסין. יעד כזה כנראה אינו מציאותי. השאלה היא כמה כוח מחשוב סין יכולה להשיג, באיזה מחיר, כמה זמן לוקח להשיג אותו ועד כמה ניתן לבנות עליו תשתית AI בהיקפים גדולים.

אבל כאן נכנסת גם דילמה גדולה יותר של ממשל טראמפ. ארה"ב רוצה להאט את היכולת הסינית לבנות מערכות AI מתקדמות, אך היא אינה רוצה בהכרח למחוק את אנבידיה מהשוק הסיני ולהעביר אותו בשלמותו ליצרניות מקומיות ובראשן וואווי.

זו אחת הסיבות לכך שמדיניות השבבים האמריקאית נעה בשנים האחרונות בין הידוק להקלה. הממשל אישר השנה מכירה של שבבי H200 ללקוחות סיניים מסוימים, אף שהמוצרים המתקדמים יותר נותרו תחת מגבלות. גם לאחר האישור האמריקאי התברר שהסיפור אינו נגמר בוושינגטון: בייג'ינג עצמה הגבילה את הגישה לשבבים האמריקאיים, בין היתר כחלק מהניסיון לקדם חלופות מקומיות.

כך נוצר מצב כמעט הפוך מזה שמדיניות האיסורים המקורית ביקשה ליצור. וושינגטון אינה רוצה לתת לסין את הטכנולוגיה הטובה ביותר שלה, אבל גם אינה רוצה לתת לוואווי שוק מוגן שבו היא יכולה לצמוח בלי להתחרות באנבידיה. בייג'ינג רוצה עצמאות טכנולוגית, אבל חברות ה-AI הסיניות עדיין רוצות גישה לחלק מהחומרה האמריקאית.

אנבידיה נמצאת באמצע. מצד אחד סין היא שוק גדול שהיא אינה רוצה לאבד; מצד שני, הגישה אליו נקבעת במידה רבה בוושינגטון ובבייג'ינג. כל שינוי רגולטורי יכול להזיז מיליארדי דולרים של הכנסות בין אנבידיה, המתחרות המקומיות ושוק אפור שקשה למדוד.

מהמיקרו של אנבידיה למאקרו של קנדה

ופה הסיפור מתחיל להיות גדול יותר משבבים.

בדיוק בזמן שכתב האישום בטייוואן מדגים מה קורה כאשר ממשלה מנסה לחסום מוצר מבוקש, טראמפ חוזר להשתמש בחסם כלכלי אחר בקנה מידה גדול בהרבה.

אחרי קריסת שיחות הסחר בין ארה"ב לקנדה, וושינגטון הטילה מכסים של 50% על מוצרים קנדיים בהיקף של כ-20 מיליארד דולר. קנדה הודיעה כי תגיב במכסים משלה, וטראמפ מאיים כעת להעלות ל-50% גם את המכסים על כלי רכב, משאיות וחלקי רכב שמגיעים מקנדה החל מינואר 2027.

הסיבות והמטרות שונות. מגבלות השבבים נועדו בראש ובראשונה לצמצם את הגישה הסינית לטכנולוגיה בעלת משמעות אסטרטגית. המכסים מול קנדה הם כלי מסחרי שנועד להפעיל לחץ על אוטווה, לשנות את תנאי הסחר ולעודד חברות להעביר ייצור לארה"ב.

אבל מבחינה כלכלית יש לשני המקרים מכנה משותף: הממשלה מעלה באופן חד את מחיר העסקה ומניחה שהמחיר החדש יגרום לצד השני להתנהג כפי שהיא רוצה.

ופה אולי טראמפ צריך ללמוד מהמיקרו של אנבידיה משהו על המאקרו של מלחמת המכסים.

טראמפ יכול לקבוע את המחיר - לא את התגובה

ההנחה מאחורי מדיניות המכסים של טראמפ פשוטה למדי. אם מוצר שמיוצר בקנדה יהיה יקר משמעותית כאשר הוא נכנס לארה"ב, יהיה כדאי יותר לייצר אותו בארה"ב. טראמפ עצמו חוזר על המסר הזה: מי שרוצה להימנע מהמכס, שיעביר את הייצור לארה"ב.

בחלק מהמקרים זה אכן יכול לעבוד.

מכס של 50% הוא שינוי גדול מספיק כדי לגרום לחברה לבדוק מחדש היכן היא מייצרת, מאיפה היא קונה רכיבים ואיפה כדאי לה להשקיע במפעל הבא. אם הפער נשמר במשך שנים, הוא יכול לשנות שרשראות אספקה.

אבל בין הטלת המכס לבין הקמת המפעל החדש יש הרבה מאוד כלכלה.

חברות יכולות להחליף ספקים. הן יכולות להעביר רק חלק מתהליך הייצור. הן יכולות לספוג חלק מהעלות, לגלגל חלק ממנה ללקוחות או לנסות לשנות את סיווג המוצר ואת שרשרת האספקה. המדינה שנפגעת יכולה להגיב במכסים משלה - כפי שקנדה כבר מתכוונת לעשות - ואז העלות חוזרת גם ליצואנים אמריקאיים.

במילים אחרות, ממשלה יכולה לקבוע את גובה המכס. היא אינה יכולה לקבוע מי ישלם אותו בסוף.

אי אפשר להזיז מפעל כמו שרת

ובמובן מסוים, המקרה הקנדי מורכב אפילו יותר מהמקרה של אנבידיה.

שרת אפשר להעמיס על מטוס או אונייה, להעביר דרך מדינה שלישית ולנסות להסתיר את הלקוח הסופי. מפעל רכב אי אפשר להעביר בן לילה.

שרשרת האספקה של תעשיית הרכב בצפון אמריקה נבנתה במשך עשרות שנים כחלק ממערכת משותפת. מכונית שמורכבת בקנדה אינה בהכרח "מכונית קנדית" במובן הפשוט. היא יכולה לכלול מנוע, רכיבים ואלקטרוניקה שיוצרו בארה"ב, וחלק מהרכיבים יכולים לחצות את הגבול יותר מפעם אחת לפני שהרכב המוגמר מגיע לסוכנות.

לכן מכס על מוצר קנדי אינו בהכרח חשבון שמישהו בקנדה משלם והאמריקאים מרוויחים ממנו. הוא יכול להפוך לעלות של ספק אמריקאי, יצרן אמריקאי או בסופו של דבר צרכן אמריקאי.

החשש הזה כבר ניכר בשוק. לאחר האיום החדש של טראמפ נחלשו מניות של יצרניות רכב גדולות, וגורמים בענף הזהירו כי שיבוש שרשרת האספקה הקנדית עלול לפגוע גם בייצור בתוך ארה"ב.

גם בבורסה כבר אפשר לראות עד כמה שני הסיפורים מתחברים: בפתיחת שבוע המסחר בוול סטריט אנבידיה נחלשה לקראת הדוחות, בעוד מניות אחרות הושפעו ישירות מכישלון שיחות הסחר עם קנדה.

זה לא אומר שמכסים לא עובדים

הטעות תהיה לקחת את ההשוואה צעד אחד רחוק מדי ולהסיק שחסמים כלכליים אינם אפקטיביים.

מגבלות השבבים עובדות במובן מאוד ברור: הן מקשות על סין להשיג את החומרה המתקדמת ביותר, מאריכות את הדרך אליה ומעלות את המחיר. העובדה שחברות מוכנות לשלם הרבה יותר בשוק האפור היא בעצמה עדות לכך שנוצר מחסור.

גם מכסים יכולים לעבוד. אם העלות של יבוא מקנדה נשארת גבוהה לאורך זמן, חברות יבדקו מחדש היכן כדאי להן לייצר, וספק אמריקאי יכול להפוך לתחרותי יותר מול ספק קנדי.

אבל "עובד" אינו אומר "חינם".

השאלה הכלכלית אינה רק אם המכס משנה התנהגות. צריך לשאול כמה עולה השינוי, מי משלם עליו, כמה זמן נדרש עד שהכלכלה מסתגלת ומה הצד השני עושה בתגובה.

במקרה של אנבידיה כבר אפשר לראות חלק מהתשובה. המגבלות העלו את המחיר וצמצמו את ההיצע, אבל הן לא העלימו את הביקוש. הן יצרו שוק אפור ומסלולים חדשים שבהם חלק מהציוד ממשיך להגיע לסין.

בקנדה התגובה תהיה אחרת, אבל העיקרון דומה. אם יקר מדי לייבא מוצר במסלול הקיים, חברות יחפשו מסלול אחר. לפעמים הוא יהיה מפעל בארה"ב - בדיוק כפי שטראמפ רוצה. לפעמים הוא יהיה ספק במדינה אחרת. ולפעמים המוצר פשוט יתייקר.

אפשר לסגור את הדלת, קשה יותר לסגור את כל החלונות

זה אולי השיעור שטראמפ יכול לקחת מהפרשה הקטנה יחסית של אנבידיה אל מלחמת הסחר הגדולה בהרבה שהוא מנהל עכשיו.

ממשלות יכולות לשנות במהירות את המחיר של עסקה. הן יכולות להטיל מכס, לאסור יצוא, לדרוש רישיון או לחייב חברה לבדוק את הלקוח הסופי. אבל הן אינן קובעות לבדן כיצד חברות, לקוחות, ספקים ומדינות אחרות יגיבו למחיר החדש.

לפעמים הם מפסיקים לקנות. לפעמים הם עוברים לייצור מקומי. לפעמים הם מוצאים ספק אחר. לפעמים המדינה השנייה מטילה מכס משלה. ולפעמים, כפי שטוענת התביעה בטייוואן במקרה של שרתי אנבידיה, הם פשוט מחפשים דרך אחרת להגיע לאותו מוצר.

74 שרתי B300 שהגיעו לסין אינם הוכחה שאי אפשר להגביל סחר. 56 השרתים שנעצרו בדרך הם דווקא הוכחה שאפשר.

אבל שני המספרים יחד מספרים סיפור מעניין יותר: אפשר להעלות את החומה, להפוך את המעבר ליקר יותר ולגרום לחלק מהמסחר להיעלם. קשה הרבה יותר לדעת מראש מה יעשו כל מי שנשארו בצד השני שלה.

טראמפ יכול להחליט איזה שבב אסור לאנבידיה למכור לסין, והוא יכול להחליט כמה מס תשלם מכונית קנדית בכניסה לארה"ב. הוא לא יכול להחליט לבדו מה יקרה ביום שאחרי.