כשאדם נעלם: בין פרטיות, סמכויות המדינה ואחריות אישית

פרשת היעלמותן של מלי וליאל יהלומי, אינה רק סיפור חריג על אזרחיות ישראליות שנעלמו ואותרו. היא מציפה שאלה אזרחית ומשפטית מורכבת: השאלה אינה אם מותר לאדם להיעלם, אלא מה מצופה ממנו כאשר היעלמותו מתרחשת בתקופה של דריכות ביטחונית גבוהה; ומה קורה כאשר היעלמות יזומה יוצרת מצג של סכנה.

על רקע המתיחות הביטחונית ואיומי הטרור, היעלמות של אזרחים ישראלים בחו״ל עלולה להתפרש במהירות כאירוע ביטחוני או מדיני, ומחדדת את המתח בין הזכות לפרטיות ולחירות תנועה לבין הציפייה והחובה שהמדינה תפעל להגנת אזרחיה כאשר קיים חשש ממשי לשלומם. 

נקודת המוצא ברורה: חירות התנועה והזכות לפרטיות הן זכויות יסוד. במדינה דמוקרטית אדם בגיר אינו חייב להסביר לבני משפחתו, לציבור או לרשויות מדוע בחר לנסוע, לשנות מסלול או להתנתק זמנית. גם הזכות שלא להיות נתון למעקב - על ידי המדינה, חברות טכנולוגיה או סביבתו הקרובה - היא חלק בלתי נפרד מכבוד האדם ומהזכות לפרטיות.

אלא שחירויות יסוד אינן מתקיימות בחלל ריק. כאשר אדם מוגדר כנעדר, ובייחוד אזרח ישראלי בחו״ל בתקופה ביטחונית רגישה, מתעוררת לצד פרטיותו גם הזכות להגנה על חייו. האמירה "מדינה שלמה דאגה לכן" משקפת תפיסה ישראלית עמוקה של ערבות הדדית. אירוע פרטי לכאורה הופך במהירות לאירוע ציבורי: משפחות חרדות, רשויות מפעילות משאבים, הציבור מתגייס והתקשורת מלווה כל פרט.

לצד ההגנה על זכויות הנעדר, ניצבים בעת הזו גם אינטרסים ציבוריים משמעותיים: הציפיה שהמדינה תגן על אזרחיה מפני סכנה ממשית; מניעת תופעת ״זאב-זאב״, שבה אירועי היעלמות יזומים או מעורפלים עלולים לשחוק את התייחסות הרשויות למצבי חירום אמיתיים; ומניעת בזבוז משאבים וקשב של גופי הביטחון ורשויות האכיפה, כדי שיופנו לאיומי טרור ממשיים ולאיתור נעדרים המצויים בסכנה אמיתית.

כשהשובל הדיגיטלי פוגש את דיני הנעדרים

בעידן הנוכחי השתנה המושג "היעלמות". מצלמות, איכונים סלולריים, נתוני נסיעה, אפליקציות מסרים, תשלומים דיגיטליים וכלי בינה מלאכותית - כולם מותירים עקבות דיגיטליים. לעיתים הם מצילים חיים. לעיתים השימוש בהם עלול להוביל לפגיעה עמוקה בפרטיות. גם הדיווחים בתקשורת על פענוח כוונות תוך שימוש אפשרי בכלים כמו ג'מיני ממחישים עד כמה שאלת הנעדרים אינה עוד רק שאלה של מקום פיזי, אלא גם של שליטה בשובל הדיגיטלי, בגישה לנתונים ובגבולות החדירה לפרטיות. כאשר גורמי ביטחון ואכיפה מבקשים להסתייע בטכנולוגיה לאיתור אדם, עולה השאלה  מי מוסמך לכך, לאיזו תכלית, באילו תנאים ותחת איזו בקרה.

לצד ההתפתחויות הטכנולוגיות, המשפט הישראלי מתחיל לעצב מענה למצבים של נעדרים כמרחב רגיש: כזה שמאפשר העברת מידע חיוני, אך אינו הופך היעדרות לוויתור על פרטיות. חוק סיוע לבני משפחה של נעדרים שנחקק לאחרונה מכיר במצוקת משפחות, ומסדיר שיתוף פעולה בין רשויות, אך כולל גם הכרה מפורשת בפרטיות הנעדר. הוא אינו מעניק גישה חופשית למידע על הנעדר, אלא מאפשר לגוף ציבורי מסירת מידע לוועדה ייעודית רק בתנאים מוגבלים, אם המידע נחוץ במישרין ותוך שמירה על פרטיות.

המקרה הנוכחי ממחיש את השאלה העקרונית: עד היכן משתרעת הזכות לפרטיות (ואף הזכות להיעלם), כאשר נסיבות האירוע והמצב הביטחוני מעוררים חשש ממשי לשלום האדם? הדברים מתחדדים כאשר מדובר במדינה שלגביה קיימת אזהרת מסע, וכאשר האדם עצמו נוקט צעדים הנחזים כמיועדים לטשטש עקבות ולהקשות על הבנת מצבו. התנהלות כזו מגבירה את חוסר הוודאות סביב גורלו ועלולה ליצור מצג של סכנה, כפייה, אירוע ביטחוני או פלילי. עמימות מכוונת אינה פרט שולי; ככל שהאדם עצמו מקשה על ההבחנה בין בחירה פרטית לבין סכנה ממשית, כך קשה יותר להותיר את האירוע במרחב הפרטי בלבד.

מסלול חסוי: לא לחשוף, כן להסיר חשש לחיים

כלקח מהמקרה, נכון לשקול מנגנון חסוי שיאפשר לאדם בגיר, שאינו מצוי בסכנה ואינו מעוניין בקשר עם משפחתו, למסור לנציגות קונסולרית או לגורם ניטראלי הודעה קצרה לפיה הוא בחיים ואינו נתון לסכנה - מבלי לחשוף את נסיבות החלטתו או פרטים אישיים שאינם נחוצים להסרת החשש, ותוך שמירה על חיסיון המידע.

• טיקטוק ובייטדאנס ישלמו 400 מיליון דולר בפרשת פרטיות ילדים בארה"ב
• תבעו 100 אלף שקל על חלום - וקיבלו אפס

בין כמנגנון וולונטרי המבוסס על העלאת מודעות הציבור, ובין כהסדר מנהלי זמני ומוגבל, מנגנון כזה אינו שולל את הזכות לפרטיות; להיפך, הוא עשוי להגן עליה. במקום שהעדר מידע יוביל לסיקור תקשורתי נרחב, להפעלת מערכות ביטחון ולחשיפה הדרגתית של נתונים אישיים, ניתן ליצור נקודת איזון: המדינה מקבלת אינדיקציה מספקת לצמצום החשש לחיים, המשפחה מקבלת מענה בסיסי והאדם שומר על מרחב הבחירה שלו.

האתגר המרכזי הוא עיצוב נכון של גבולות. מנגנון כזה חייב להיות חסוי, מצומצם ומפוקח, ולשמש רק להסרת חשש ממשי לשלומו של אדם - לא לבירור סכסוכים משפחתיים או לענייני מוסר.

פרשות נעדרים מטלטלות משום שהן נוגעות בנקודת המפגש הרגישה שבין אוטונומיה אישית, דאגת המשפחה ואחריות המדינה לשלום אזרחיה. חובת המדינה היא שלא לפגוע בחירויות יסוד מעבר לנדרש. לדוגמא, שימוש בכלים טכנולוגיים או ביטחוניים חריגים ייעשה רק מכוח סמכות חוקית, לתכלית מוגדרת, באופן מידתי ומפוקח, ותוך שמירה ככל הניתן על פרטיותו של נעדר.

אולם, גם לאדם שבוחר להיעלם יש אחריות. אזרח שבוחר להתנתק ולטשטש את עקבותיו בתקופה ביטחונית רגישה, באופן שעלול להגביר את חוסר הוודאות סביב גורלו, ראוי שישא באחריות בסיסית להסיר חשש לחייו, בדרך חסויה ומצומצמת. אין זו דרישה לחשוף להיכן מועדות פניו או מדוע בחר להיעלם, אלא דרישה מינימלית שלא להפוך בחירה פרטית לאירוע חירום ציבורי.

• רס"ב זוהר נגד השב"ס: חשיפת שחיתות או דרישות מוגזמות?
• בזק חויבה לשלם 8.1 מיליון שקל לחברת טריפל סי על "הסכמי באנדל"

עו"ד ורד זליכה, שותפה וראש תחום סייבר ו-AI במשרד ליפא ושות'; כיהנה כראש תחום מדיניות ויוזמות בינלאומיות במערך הסייבר הלאומי (צילום: אייל טואג)