תבע את עורך דינו לשעבר ב-1.5 מיליון שקל - וישלם 45 אלף

גבר מהמרכז שהתגרש מאשתו לפני יותר מעשור, החליט ב-2022 לתבוע את עורך הדין שייצג אותו באותם הליכים - וטען שבגללו הפסיד מחצית מהזכויות בדירה ששיתף עם גרושתו. הסכום שדרש: 1.5 מיליון שקל. השופט בעז בן-אמתי מבית משפט השלום בהרצליה דחה את התביעה על הסף, וחייב את התובע לשלם לעורך הדין הנתבע 45 אלף שקל הוצאות.

הסיפור מתחיל עוד לפני הנישואים. ב-2001 רכשה בת הזוג לשעבר דירה ממשהב, ורשמה אותה על שמה בלבד. כעבור כשלושה שבועות, ב-15 במאי 2001, נישאו השניים - נישואים שניים עבור שניהם. כשהקשר עלה על שרטון, נפתח הליך גירושים בבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה, והתובע שכר את שירותיו של הנתבע כדי שייצג אותו.

בית הדין הרבני מינה אקטואר לבדיקת איזון המשאבים בין הצדדים, וזה קבע ב-2013 שהדירה שייכת לאשה בלבד ואינה נכס בר-איזון, משום שנרכשה לפני הנישואים, נרשמה על שמה בלבד והיא זו ששילמה את מלוא התמורה. ביוני 2014 אישר בית הדין הרבני את ההסכמות בין הצדדים בפסק דין, ובשנים שאחרי חזר וקבע באותו הכיוון עוד חמש פעמים. את שאלת ההשבחות שביצע התובע בדירה השאיר האקטואר לבית הדין, ובסופו של דבר קבע שמאי שמונה מטעם בית הדין כי מדובר בהשבחות בשווי של 78.7 אלף שקל בלבד, שמהן הגיע לתובע חלק של 39,350 שקל, שקוזז מחובות מזונות שהוא היה חייב לגרושתו.

רק ב-2018, כשבית הדין הרבני האזורי סגר את התיק, הגיש התובע ערעור לבית הדין הרבני הגדול, וגם הוא נדחה, בקביעה שההחלטות כבר חלוטות ולא ניתן עוד לערער עליהן. לטענת התובע, זו בדיוק היתה הבעיה: עורך דינו נמנע במשך שנים מלהגיש ערעור על ההחלטות שקבעו כי אין לו זכויות בדירה, ורק כשהיה כבר מאוחר מדי הוא פעל - ובכך הוא "הפסיד" עבורו את מחצית שווי הדירה.

קצה חוט שהיה על השולחן שמונה שנים

השופט בן-אמתי לא התרשם. הוא קבע כי עילת התביעה התגבשה כבר ב-2014, כשניתן פסק הדין הרבני ולא הוגש עליו ערעור במועד, ומכיוון שהתביעה בפועל הוגשה רק ב-2022, חלפה תקופת ההתיישנות של שבע שנים. התובע ניסה להיתלות בכלל "הגילוי המאוחר", וטען שרק ב-2019, כשקיבל את פסק הדין בערעור, הוא הבין שעורך דינו התרשל. השופט דחה גם את זה, וכתב שהחוק לא נועד "לדחות את פתיחת המרוץ עד שהתובע ילמד את הדין, יקבל ייעוץ משפטי, יגבש הערכה משפטית חדשה". לדבריו, התובע ידע בזמן אמת על פסק הדין ועל עמדת עורך דינו, ועמד לרשותו "קצה חוט" ואף אותות אזהרה ברורים - ובכל זאת הוא ישב במשך שמונה שנים מבלי לבדוק את מצבו.

השופט לא עצר בשאלת ההתיישנות בלבד, ובחר להיכנס גם לגוף התביעה. הוא אף מצא ממצא לא מחמיא לנתבע: בדיון שהתקיים ב-2014 בבית הדין הרבני, עורך הדין יצא בשלב מסוים מהאולם והשאיר את התובע ללא ייצוג - עובדה שהצדדים חלוקים לגביה רק בשאלת משך הזמן. בן-אמתי כתב על כך ש"מדובר בהתנהלות נפסדת", ואף ציין שלא ניתן לשלול שבזמן ההיעדרות גיבש בית הדין את עמדתו בעניינים שנויים במחלוקת, ובהם ההסכמות שהתובע חלק עליהן. עם זאת, השופט הבהיר שבתביעת רשלנות לא די בהוכחת התנהגות בעייתית - צריך גם קשר סיבתי לנזק.

וכאן התובע נכשל בכל החזיתות. השופט קבע שגם אילו הוגש הערעור במועד, הנתונים העובדתיים - רכישת הדירה לפני הנישואים, תשלום מלוא התמורה על ידי בת הזוג, רישום הדירה על שמה בלבד והפרדה רכושית מלאה בין בני הזוג - היו נותרים אותו דבר, וציטט פסיקה ותיקה שלפיה "כל מי שהתנסה בהליכי משפט יודע כי אין לדעת בוודאות את תוצאותיהם של הליכים משפטיים עד למתן פסק-דין חלוט". מעבר לכך, התובע כלל לא הביא ראיה כלשהי לביסוס דרישתו ל-1.5 מיליון שקל - סכום שנועד לשקף מחצית משווי הדירה.

התביעה של האיש נדחתה במלואה, ובעקבות ייצוגו של התובע על ידי הסיוע המשפטי, נקבעו הוצאות ברף הנמוך יחסית - 45 אלף שקל, כך על פי השופט.