קבלן תבע מלון ב-700 אלף שקל - ויצא עם חוב של 100 אלף
בית משפט השלום בתל אביב דחה במלואה את תביעתו של קבלן איטום נגד רשת ישרוטל, הבעלים של מלון מצפה הימים בראש פינה. השופט עדי הדר אימץ את קביעות המפקח מטעם המלון, וקבע כי אין מקום לעקוף בדיעבד מנגנון הכרעה שהצדדים עצמם קבעו בחוזה
קבלן איטום שביצע עבודות במלון מצפה הימים בראש פינה, שבבעלות רשת ישרוטל, יצא מבית המשפט בידיים ריקות - ואף נקבע שהוא חייב בתשלום. השופט עדי הדר מבית משפט השלום בתל אביב-יפו דחה באחרונה במלואה תביעה של וינשטיין עבודות ועסקים, שדרשה מהמלון יתרת תמורה של 707,707 שקל עבור עבודות איטום, וחייב את הקבלן בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 100 אלף שקל.
הסיפור התחיל בהסכם שנחתם באוקטובר 2018, שלפיו התחייבה ישרוטל לשלם לוינשטיין 1.6 מיליון שקל בתוספת מע"מ עבור עבודות איטום במלון. הקבלן טען בתביעתו כי ביצע את כל העבודות שהוזמנו ממנו, אך הוא לא קיבל את מלוא התמורה, וגם דרש תשלום עבור עבודות נוספות, פיצוי על ביטול חלק מהעבודות ואף החזר הוצאות נסיעה ועוגמת נפש.
אלא שבלבו של ההסכם עמד סעיף שנהפך למכריע בפסק הדין: מנגנון הכרעה חוזי שלפיו כל מחלוקת בין הצדדים תוכרע על ידי המפקח מטעם המלון, "והכרעתו תהיה סופית, מוחלטת ובלתי ניתנת לערעור". השופט הדר הזכיר את ההלכה הוותיקה מפסק הדין קן-תור, שלפיה בפרויקטים מורכבים ראוי שהצדדים יבחרו איש מקצוע "שיתן את אישורו הסופי והמחייב", ובית המשפט נמנע ככלל מהתערבות - אלא אם מוכחות נסיבות חריגות כמו מרמה, חוסר תום לב או משוא פנים.
כדי לבדוק אם מתקיימים חריגים שכאלה, מינה בית המשפט מומחה מטעמו, המהנדס אורי ענבל. חוות דעתו היתה קשה מאוד עבור הקבלן: "שום מערכת איטום צמנטית שבוצעה על ידי המבקשת לא תשווה לשכבת ביטומן חם", קבע המומחה, והוסיף כי "החומר פשוט לא מתאים" וכי "גם אם עכשיו לא היו נזילות עוד 5 שנים היו נזילות". המומחה אף דחה את טענת הקבלן שהחלטת הנתבעת שלא לאטום את האדניות והמעקות פגעה באיטום שביצע בעצמו, וקבע: "לא ברור איך 'אי איטום' יכול לפגוע באיטום שבוצע".
לקבלן לא היה רישיון מתאים
בית המשפט גילה גם שלקבלן עצמו לא היה רישיון קבלן מתאים לביצוע העבודות, בניגוד למה שצוין בהסכם. מנהל החברה, יגאל וינשטיין, נחקר בעניין ולא הצליח להציג רישום בפועל, ואף התחמק מתשובה ישירה לשאלה מדוע התובעת התחייבה בהסכם שהיא קבלן רשום כשלמעשה היא לא כזו.
התביעה, כך קבע השופט, שיקפה בעיקרה ניסיון "לעקוף בגדרי הליך זה מנגנון ההכרעה החוזי ולקיים התחשבנות חדשה, כאשר ביהמ"ש אמור להכריע בטענות הרבות והשונות בדיעבד, ולא המפקח, בזמן אמת". מדובר לא במקרה הראשון: בית המשפט ציין כי גם בהליך קודם, יגאל וינשטיין ניסה לתקוף בדיעבד מסקנות של מפקח אחר - וגם שם נכשל.
ההליך עצמו נמשך כארבע שנים וכלל שבעה דיונים, שני מחיקות תביעה בשל אי-עמידה בהוראות בית המשפט, עיכובים בשל שירות מילואים של באת כוח הנתבעת ואף עיכוב בביקור של המומחה במלון בעקבות המצב הביטחוני באזור הגבול עם לבנון. בשלב מסוים אף הזהיר השופט את מנהל התובעת באופן מפורש: "מר וינשטיין הוזהר מספר פעמים... מנגד אין זו הצדקה להתעלם באופן בוטה עד כדי זלזול בהנחיות בית המשפט", ואיים לחייב אותו באופן אישי בתשלום לקופת המדינה אם ימשיך בהתנהלות דומה.
לא מגיעה לקבלן שום תוספת
לבסוף, לאחר שהקבלן לא הגיש מעולם חשבון סופי, פנה בית המשפט למפקח מטעם המלון והורה לו להשלים את ההתחשבנות שנותרה פתוחה. נציג המפקח, אסף ערד, ערך חשבון סופי שממנו עלה כי לא מגיעה לקבלן שום תוספת תשלום מעבר למה שכבר קיבל, וכי בחלק מהמקרים אף היה מקום לקזז מהתמורה עבור תיקונים שביצעו קבלנים אחרים לעבודות לקויות. בית המשפט אימץ את הקביעה הזו, וקבע כי "לא היה בראיות שהעמידה התובעת כדי להוכיח שהמפקח פעל בחוסר תום לב ובמשוא פנים".
בסיכומו של דבר נקבע כי דין התביעה להידחות במלואה, וכי על התובעת לשלם לנתבעת 100 אלף שקל בתוספת ריבית, כהחזר שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט, כולל עלות המומחה מטעם בית המשפט.
