ביתו נהרס בשל עבירות בנייה שביצע - ורמ"י תשלם לו פיצוי
בית המשפט המחוזי קבע: זכותו של שמואל עטייה כדייר מוגן בבית המשפחה במעברה לשעבר בגבעת שמואל, לא פקעה כאשר רמ"י הרסה אותו בשל עבירות הבנייה
אדם שביצע עבירות בנייה, הורשע בהן וביתו נהרס בשל כך - יקבל מרשות מקרקעי ישראל פיצוי על ההריסה. כך קובע שופט בית המשפט המחוזי מרכז, מוטי פירר. הסיבה: ההריסה בוצעה במישור הפלילי, בעוד במישור האזרחי לא הוצא צו לפינויו של הבעלים.
הוריו של שמואל עטייה עלו ארצה מאלג'יריה בשנת 1955 ושוכנו במעברת פרדס רוזנבלום בגבעת שמואל, בבית שבבעלות הקרן הקיימת. עטייה נולד שם ב-1960 ומאוחר יותר התגורר בבית המשפחה עם אשתו וילדיו. לאורך השנים ביצעו עטייה ואביו עבירות בנייה רבות, שהגדילו את שטחו של הבית מ-130 מ"ר ל-500 מ"ר; חלקה של משפחת עטייה בבית המקורי היה מחצית. בית המשפט הורה, בהליך פלילי נגד עטייה, להרוס את המבנה ורמ"י הרסה אותו בשנת 2013.
על בסיס המשפט העברי
עטייה טען, כי הוא לא היה פולש אלא דייר מוגן, ותבע פיצוי של 9 מיליון שקל על פינוי כפוי מן הבית. רמ"י וקק"ל טענו, כי התביעה התיישנה, לעטייה מעולם לא היו זכויות בבית והשתלטותו של קרקעות ציבור אינה מקנה לו זכויות. שתי חוות דעת שמאיות שהגיש עטייה קבעו את שווי הזכויות על 4.7 מיליון שקל ועל 2.7 מיליון שקל.
פירר קובע, כי "בהעדר הליך משפטי לביטול זכות הדיירות המוגנת עקב ההפרות הנטענות, בהינתן ההלכה לפיה פסק דין של פינוי דייר מוגן הוא קונסטיטוטיבי [יוצר מציאות - א.ל] ובכך צופה הוא פני עתיד והעובדה שפסק דין שכזה בענייננו לא ניתן מעולם - הרי שזכות הדיירות המוגנת של התובע לא בוטלה עקב ההפרות".
שאלה נפרדת היא מה דינה של הדיירוּת המוּגנת כאשר המבנה בו התגורר הדייר שוב אינו קיים. הפסיקה אמנם קבעה שבמקרה כזה היא בטלה, אך אין פסיקה לגבי מקרה בו בעל הנכס הוא שהרס אותו. בהסתמך על המשפט העברי, קובע פירר: "קיים בענייננו קשר סיבתי עובדתי בין חריגות הבניה שביצע התובע לבין תוצאת ההריסה, שכן אלמלא עבירות אלו לא היה ניתן צו ההריסה הפלילי. אולם בכל הנוגע לקשר הסיבתי המשפטי בין השניים, היינו קיומם של מבחני צפיוּת, הדברים מורכבים יותר.
"בנייה ללא היתר אכן מעוררת צפי לאישום פלילי ולצו הריסה (ולכל הפחות הריסת התוספת הבלתי חוקית); הפרת חוזה השכירות אכן מעוררת מצידה צפי להגשת תביעת פינוי אזרחית ולפינוי בפועל מכוח חוק הגנת הדייר (כפוף לניהול הליך משפטי בו תינתן לשוכר האפשרות להתגונן); אולם שילוב השניים גם יחד - היינו, חריגות בנייה וצו הריסה פלילי אשר יובילו לכך שהמשכיר ינצל את ההזדמנות ויפעל לפינוי ולהריסה פיסית מלאה ובכך יגרום לאובדן זכות הדיירות המוגנת בלא שקדם לכך הליך משפטי סדור - כל זה איננו בגדר תוצאה צפויה הנכללת בסיכונים אותם נטל על עצמו השוכר".
לא היה פסק דין לפינוי
פירר מסכם: "מסקנת הדברים היא, שעם הריסת המושכר בשנת 2013 אכן חדלה להתקיים זכות הדיירות המוגנת של התובע. אולם בהעדר פסק דין לפינוי מכוח דיני הגנת הדייר, לא איבד בכך התובע את זכותו לדיור חלוף או לפיצוי. הפינוי וההריסה נעשו אמנם בעקבות פסק דין של בית משפט פלילי לנוכח עבירות הבנייה שבוצעו במקום ועל כן לא ניתן לטעון שההריסה נעשתה שלא כדין.
"בהתאם לכך, לו בוצעה ההריסה על ידי צד שלישי כגון רשויות התכנון או איתני הטבע בלא התערבות הנתבעת, יתכן שיכולה הייתה זו להיבנות מכך ולהיפטר מתשלום. אולם בהינתן שההריסה בוצעה בפועל על ידי הנתבעת, ולמצער בשיתוף פעיל של נציגיה, ולנוכח העובדה שבמועד זה, ולמעשה עד היום, לא ניתן פסק דין לפינוי מכוח חוק הגנת הדייר, הרי שהנתבעת לא יכולה להיבנות מהריסת המושכר ולפטור עצמה מפיצוי".
לדברי פירר, "התובע ביצע אמנם עבירות בנייה במקרקעין ועל כן ניתנו צווי ההריסה בעניינו, אולם אובדן הזכויות גם בצריף ההיסטורי (להבדיל מתוספות הבנייה) מהווה מחיר כבד, אשר יש בו כדי להותיר את התובע - המתקיים כיום מקצבת נכות מהביטוח הלאומי - בחוסר כל, זאת לאחר עשרות שנים בהם התגורר במעברת העולים מאז לידתו". בנסיבות אלה הוא מצא, כי הפיצוי הראוי הוא 66.66% מדמי המפתח אותם יקבע מומחה מטעם בית המשפט. את עטייה ייצג עו"ד גלעד שקד, ואת רמ"י וקק"ל - עוה"ד רועי בן-עמי ובתאל רחבי-מוריה.
