בנה קומה נוספת בלי היתר, אבל ניצל עקב איחור של שנה וחודשיים

תושב שכונת ג'בל מוכאבר בירושלים, באסם עמירה, בנה על הגג שלו קומה נוספת בשטח של כ-118 מ"ר ומרפסת פתוחה של כ-12 מ"ר. הוא לא הכחיש שביצע את העבודות, והודה שהוא זה שהחזיק בנכס ואחראי לבנייה. ובכל זאת, בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים ביטל את כתב האישום שהוגש נגדו - בגלל טעות פרוצדורלית של התביעה עצמה, ולא בגלל חפותו של הנאשם.

איך זה קרה? מפקח הבנייה נועם מייזל גילה את התוספת לראשונה בביקור מה-14 לאוגוסט 2018. במשך כשנה וחצי הוא ביקר בנכס שוב ושוב, הדביק התראות והזמין את עמירה לחקירה. באחת החקירות, ב-8 לדצמבר 2020, הוא הציג לו תצלומי אוויר שמראים שהקומה נבנתה בין 2013 ל-2015. הנאשם, לעומת זאת, טען שכל הבנייה הסתיימה כבר בתחילת 2014. כלומר, לדבריו, העבירה כבר התיישנה.

זה בדיוק המקום שבו הראיות האובייקטיביות ניצחו את הזיכרון של הנאשם. התביעה הציגה תצלומי אוויר מ-2015 שהראו קומה עדיין לא גמורה - בלי מעקות למרפסת, בלי חלונות, בלי דלת יציאה, ועם חומרי בנייה שמונחים בשטח. השופט חיים פס לא התלבט הרבה: "מצאתי להעדיף את הראיות האובייקטיביות שהציגה המאשימה על פני הערכתו המאוחרת של הנאשם". כלומר תמונה שווה יותר מזיכרון, בייחוד כשמדובר בטענת התיישנות שהנטל להוכיח אותה מוטל על מי שטוען לה.

גם הטענה שלפיה הבנייה נעשתה במסגרת היתר ישן מ-1984 לא שכנעה. אותו היתר, כך קבע בית המשפט, התיר בנייה של קומה וחצי בלבד - ולא את הקומה הנוספת שבה מדובר בתיק. עמירה טען שפנה לעירייה וקיבל אישור בעל פה מגורמים שלא ידע לנקוב בשמם, אבל בלי מסמך רשמי אחד, הטענה נשארה טענה בעלמא. כך שעד לשלב הזה, נראה היה שהמדינה בדרך לניצחון מלא.

אז למה כתב האישום בכל זאת בוטל?

כאן נכנסת לתמונה טעות שהתביעה עצמה עשתה - וזו שבסוף הכריעה את התיק. לפי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, יש למדינה עד 18 חודשים מהרגע שהתיק נקלט ביחידת התביעה כדי להגיש כתב אישום בעבירת עוון. במקרה הזה, התיק עבר ללשכה המשפטית ב-13 למרץ 2019. כלומר המועד האחרון להגשה היה ה-13 לספטמבר 2020. בפועל, כתב האישום הוגש רק בנובמבר 2021 - באיחור של יותר משנה וחודשיים.

התביעה עצמה הודתה בדיון באיחור הנטען, אך ניסתה לצמצם אותו ל-60 יום בלבד, וטענה שלא מדובר בפגם ש"פוגע פגיעה אנושה בנאשם". השופט לא קיבל זאת. הוא ציין שהתביעה ביססה את הטענה שלה על מועד קליטה אחר, כזה שלא הוכח כלל, ושסותר את מה שהעיד המפקח עצמו. מעבר לכך, החוק בעניין הזה חד וברור. סעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי "לא יוגש כתב אישום אם חלפו התקופות הקבועות בנהלים ובהנחיות כאמור אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". במקרה הזה, אף אחד מגורמי התביעה - לא ראש היחידה ולא היועמ"שית עצמה - לא אישר בדיעבד את ההגשה המאוחרת.

השופט פס נשען על פסיקה קודמת מבית המשפט שלו עצמו, שבה כבר נקבע שמדובר בהוראה מנדטורית שאינה משאירה לבית המשפט שיקול דעת - ואפילו שיהוי קצר בהרבה, של 15 יום או חמישה חודשים בלבד, הוביל בעבר לביטול כתבי אישום דומים. הוא אף ציין פסק דין טרי של בית המשפט המחוזי, מיולי 2026, שדחה ערעור על ביטול דומה, וקבע כי למדינה היתה בכל מקרה אפשרות להגיש את כתב האישום מחדש.

לבסוף פסק השופט כי, "יש לראות בשיהוי בהגשת כתב האישום פגם מהותי המצדיק את ביטולו". התיק, שבו למעשה כמעט כל טענות ההגנה נדחו לגופו של עניין, הסתיים בביטול מלא של כתב האישום - בגלל טעות משרדית של התביעה עצמה.