אלפרד מרשל - האיש שצייר את עקומות ההיצע והביקוש, והמציא את הכלכלה כפי שלומדים אותה היום

כל מי שפתח אי פעם ספר מבוא לכלכלה ראה את הציור: שתי עקומות, אחת יורדת ואחת עולה, שנפגשות בנקודה שקובעת מחיר וכמות. הציור הזה, ומעט מאוד ממה שכתוב סביבו, הוא של אדם אחד, אלפרד מרשל, פרופסור מקיימברידג' שפרסם ב-1890 את "עקרונות הכלכלה" ובנה בו את השפה שהמקצוע מדבר בה עד היום. גמישות הביקוש, טווח קצר וטווח ארוך, עודף הצרכן, "בהנחה שכל השאר קבוע": כולם שלו. ומה שמפתיע הוא שהאיש שהפך את הכלכלה למקצוע מתמטי דחף את המתמטיקה להערות השוליים, כי רצה שאנשי עסקים יוכלו לקרוא.

בן של פקיד בנק שברח מהכמורה

מרשל נולד ב-1842 בברמונדסי, שכונת עוני בדרום לונדון, בנו של קופאי בבנק אוף אינגלנד, אדם קפדן שתכנן לו קריירה של כומר. הוא ברח למתמטיקה: למד בקיימברידג' בעזרת דוד עשיר, וסיים ב-1865 במקום השני בכל המחזור, הישג שפתח לו דלת לקריירה אקדמית. משם עבר לפילוסופיה, ומשם, כפי שסיפר, לכלכלה, אחרי שסייר בשכונות העוני של ערי התעשייה ושאל את עצמו אם עוני הוא הכרח. ב-1877 נישא למרי פיילי, אחת מחמש הסטודנטיות הראשונות בקיימברידג' ותלמידה שלו, ושילם על כך מחיר: חברי סגל לא הורשו להתחתן, והזוג עבר לבריסטול ולאוקספורד. רק ב-1885 חזר לקיימברידג' כפרופסור לכלכלה מדינית, ונשאר בתפקיד עד 1908.

המספריים

הוויכוח הגדול בזמנו היה מה קובע ערך. אדם סמית וריקרדו אמרו: העלות, ובעיקר העבודה שהושקעה. קרל מרקס לקח את זה עד הסוף. מנגד, בשנות השבעים של המאה התשע עשרה טענו ג'בונס באנגליה, מנגר בווינה וואלראס בלוזאן שהערך נמצא בצד השני, בתועלת שהקונה מפיק מהיחידה האחרונה. מרשל אמר שהוויכוח מיותר, וענה במשל שנשאר: לשאול אם הערך נקבע על ידי העלות או על ידי התועלת זה כמו לשאול איזה להב של המספריים גוזר את הנייר. שניהם. ההיצע, שמשקף עלויות, והביקוש, שמשקף תועלת, נפגשים במחיר. ומכיוון שאי אפשר לנתח הכל בבת אחת, הוא ניתח שוק אחד בכל פעם, כשכל השאר מוחזק קבוע. השיטה הזאת, שיווי המשקל החלקי, היא הדרך שבה עדיין מנתחים מס חדש, מכס או סובסידיה.

הכלים שנשארו בארגז

מהתמונה הפשוטה הזאת גזר סדרת כלים שכל כלכלן משתמש בהם בלי לחשוב מי המציא אותם. גמישות הביקוש: בכמה יורדת הכמות כשהמחיר עולה באחוז אחד, וזה מה שקובע, למשל, אם מס על סיגריות מקטין עישון או רק מגדיל הכנסות. עודף הצרכן: הפער בין מה שהיינו מוכנים לשלם למה ששילמנו בפועל, הדרך למדוד בכסף את התועלת מגשר חדש או מרשת אינטרנט. ההבחנה בין טווח קצר, שבו המפעל קיים והמחיר יכול לקפוץ, לטווח ארוך, שבו נבנים מפעלים חדשים והמחיר חוזר לעלות. ושאלת הגלגול: מי משלם מס בפועל לא תלוי במי מעביר את הצ'ק לרשות המסים, אלא בגמישות של שני הצדדים, כלל שמסביר למה מס על עסקים נופל בסוף על הלקוחות, ואיך זה עובד אצל עוסק אפשר לראות במדריך על מס ערך מוסף לעסק.

ראש קר ולב חם

בהרצאת הפתיחה שלו בקיימברידג' ב-1885 קרא לסטודנטים לצאת לעולם עם ראש קר ולב חם, ולהקדיש את הכלים שלהם למלחמה בעוני. ב-1890 היה בין מייסדי האגודה המלכותית לכלכלה, וב-1903, אחרי מאבק ארוך, הקים בקיימברידג' תואר נפרד בכלכלה, שעד אז נלמדה כנספח להיסטוריה ולמדעי המוסר. משם יצאו התלמידים שירשו אותו: ארתור פיגו, שקיבל את הקתדרה ב-1908 ופיתח את הרעיון של השפעות חיצוניות ומס על מזהמים, וג'ון מיינרד קיינס, בנו של חבר סגל שמרשל שכנע לעזוב את המתמטיקה. קיינס כתב עליו אחרי מותו ב-1924 את אחד ההספדים המפורסמים במקצוע, ואחר כך מרד בו: המשפט "בטווח הארוך כולנו מתים" הוא עקיצה ישירה על הטווח הארוך של מרשל, שבו השווקים תמיד מתאזנים. גם "עקרונות הכלכלה" זכה לתשובה: כשפול סמואלסון פרסם ב-1948 את ספר הלימוד שהחליף אותו, המבנה נשאר של מרשל.

למה הוא עדיין רלוונטי

כשמשרד האוצר שואל כמה יכניס מס חדש, כשרשות התחרות בודקת אם מיזוג יעלה מחירים, כשחברת סלולר מחליטה אם להוריד מחיר כדי לגייס לקוחות, הניתוח נעשה בכלים של מרשל. הביקורת עליו נכונה גם היא: העולם לא מורכב משווקים נפרדים שמתאזנים אחד אחד, ומשברים כמו 2008 מראים מה קורה כשהכל זז ביחד. אבל בתור שפה משותפת, אף אחד לא כתב טובה יותר. גם הקטע האהוב עליו, שהמתמטיקה היא רק שפת קצרנות ושצריך לשרוף אותה אחרי שמתרגמים לאנגלית ולדוגמאות מהחיים, הוא עצה שרוב הכלכלנים אחריו התעלמו ממנה.

מה קובע את המחיר: הוויכוח שמרשל סגר