דייוויד ריקרדו - למה סחר משתלם גם למדינה החלשה

דייוויד ריקרדו נולד ב-18 באפריל 1772 בלונדון, השלישי מבין ילדים רבים במשפחה ספרדית-יהודית שהגיעה מאמסטרדם. האב, אברהם ישראל ריקרדו, סחר בניירות ערך. בגיל 14 כבר עמד הבן ליד הדלפק. בגיל 21 נשא את פריסילה אן וילקינסון, בת למשפחה קווייקרית, ועבר ליוניטריות. המשפחה ניתקה אותו. הוא פתח עסק עצמאי בבורסה, נעזר בחברים מהשוק, ובתוך שנים בנה הון גדול. קריאת "עושר האומות" בסביבות 1799, בביקור בבאט', הפכה את המסחר היומי גם לשדה של תיאוריה.

ב-1810 פרסם את "המחיר הגבוה של המתכת היקרה", חיבור על שער הזהב ועל בנק אנגליה שהדפיס שטרות מעבר ליכולת ההמרה. הוא טען שמחירים עולים כשכמות הכסף גדלה מעבר לצורכי החליפין. ב-1815, סביב קרב ווטרלו, היה אחד מהזוכים בהנפקת הלוואה ממשלתית ומכר חלק מהאחזקות לפני שהשמועה על הניצחון הגיעה במלואה ללונדון; הונו כבר היה גדול, והעסקאות האלה אפשרו לו לפנות יותר זמן לכלכלה. באותה שנה כתב על רווחים ומחיר הדגן. ב-1817 הוציא את הספר שעליו שמו נשען: "על עקרונות הכלכלה המדינית והמיסוי".

ריקרדו רצה חוק ברור לחלוקת התוצר בין שכר, רווח ורנטה. הערך של סחורה, בקו כללי, קשור לכמות העבודה הישירה והעקיפה שנכנסה אליה. שכר נוטה אל רמת קיום שמתאימה לגידול האוכלוסייה, בהשפעת מלתוס. רווח הוא מה שנשאר להון. רנטה נולדת כי חלקות הקרקע שונות בפוריות: כשגדלה האוכלוסייה מעבדים גם אדמה גרועה, ומחיר התבואה נקבע שם, בגבול. בעל החלקה הטובה גובה את ההפרש. מכאן המסקנה הפוליטית שלו: מכס על יבוא דגן מייקר לחם, מרים רנטה, וסוחט רווחים מהתעשייה.

יתרון יחסי: יין, בד, ושכר בשתי מדינות

הפרק על סחר חוץ הוא הפנינה ששרדה הכי חזק. נניח שפורטוגל מייצרת גם יין וגם בד בפחות עבודה מאנגליה. עדיין משתלם להתרכז ביין אם היתרון שם גדול יותר, ולאנגליה להתרכז בבד. כל מדינה מוותרת על מה שהיא מוותרת עליו בפחות, ומקבלת יותר ממה שהייתה מייצרת לבד. בכיס של אורג באנגליה זה אומר משרה בענף שיש לו יתרון יחסי, ולחם זול יותר אם הדגן מגיע מחוץ. בכיס של כורם בפורטוגל זה אומר שוק רחב ליין. הסחר מרחיב את העוגה גם כשאחת המדינות "חלשה" בשני הענפים במונחי יעילות מוחלטת.

לכסף יש אצלו תפקיד של מפלס. אם אנגליה מייצאת יותר, זהב זורם אליה, מחירים מקומיים עולים, והיתרון נשחק עד שהמאזן מתיישר. שער החליפין והמתכת הם צינורות, לא המטרה. מיסוי טוב פוגע כמה שפחות בייצור ובצבירת הון. מס על רנטה, לעומת זאת, יושב על עודף של קרקע ולא מייקר בהכרח את הסיכה במפעל. זהו היגיון שחותך גם בשוק ההון: ריקרדו חי מניירות ערך, והבין איך ציפייה למלחמה ולשלום זזה במחיר איגרת לפני שהיבול בשדה זז. לכן קריאה במדריך המניות הגדול על מחיר שמצפין חדשות היא בת דודה רחוקה של אותו דלפק לונדוני.

הייחוד היה הדיוק המופשט. סמית כתב סיפור רחב. ריקרדו בנה מודל: שתי סחורות, שני גורמי ייצור, קרקע באיכות מדורגת. החברים מחוג הכלכלה המדינית - ג'יימס מיל, מלתוס, סיי - התווכחו איתו במכתבים. ב-1819 נכנס לפרלמנט מטעם פורטרלינגטון, מחוז כיס באירלנד, ודיבר שם בעד סחר פתוח ונגד מכסי הדגן. הוא נשאר ברוקר שחושב כמו תיאורטיקן, ותיאורטיקן שזוכר מחיר של היום.

במהדורה השלישית של העקרונות, ב-1821, הוסיף פרק על מכונות. מכונה חוסכת עבודה עשויה, בטווח הקצר, להחליף ידיים ולהוריד את קרן השכר גם כשהתוצר גדל. זהו סייג חשוב לאופטימיות של סחר והתמחות: מחיר הסיכה יורד, והאורג עלול לאבד משרה לפני שנפתחת משרה אחרת. בפרלמנט דיבר נגד מכסי הדגן ובעד תשלום החוב הציבורי בלי להרעיב את התעשייה. הבורסה לימדה אותו שציפייה זזה מהר; התיאוריה ביקשה חוק איטי יותר של חלוקה בין מעמדות.

ריקרדו מת ב-11 בספטמבר 1823 בגאטקומב פארק שבגלוסטרשייר, בן 51, מזיהום שהתחיל באוזן. הותיר הון גדול וספר שהפך לאבן יסוד של האסכולה הקלאסית. ג'ון סטיוארט מיל לימד לפיו. מרקס לקח את תורת ערך העבודה והפך אותה לביקורת. במאה ה-20 היתרון היחסי נשאר עמוד התווך של תורת הסחר, גם אחרי שהוסיפו הון, טכנולוגיה וגודל שוק. זהו פרק מרכזי באיך הכלכלה התפתחה: מהדלפק בלונדון אל הכלל שאומר שמדינה מרוויחה מסחר גם כשהיא מייצרת "הכול" פחות ביעילות.