קרל מנגר - ערך סובייקטיבי שנולד מהצורך של הקונה
מגליציה לווינה: איך האסכולה האוסטרית הפכה מחיר לסיפור על בחירה ואי-ודאות
קרל מנגר נולד ב-23 בפברואר 1840 בנוי-זנדץ בגליציה, אז באימפריה האוסטרית, היום נובי סונץ' בפולין. האב היה עורך דין ממשפחה אמידה. האחים היו אנטונ, משפטן סוציאליסט, ומקס, פוליטיקאי. קרל למד משפטים בפראג ובווינה, וקיבל דוקטורט בקרקוב ב-1867. אחר כך עבד בשירות הציבורי ובעיתונות כלכלית. ככתב שווקים של העיתון הווינאי הוא ראה יום-יום פער בין מחירי בורסה לבין מה שתורת העלות הקלאסית ניבאה. הפער הזה הפך לספר.
ב-1871 יצאו "יסודות תורת הכלכלה". ב-1873 מונה לפרופסור באוניברסיטת וינה, וב-1879 לפרופסור מן המניין. ב-1876 שימש מורה לכלכלה לנסיך הכתר רודולף. ב-1883 פרסם את "חקירות על השיטה במדעי החברה", ספר שפתח את "ריב השיטות" מול גוסטב שמולר והאסכולה ההיסטורית הגרמנית. מנגר טען שכלכלה נבנית מהפרט אל הכלל, מבחירות, לא מרשימות היסטוריות בלבד. ב-1903 פרש כדי לכתוב, והמשיך לאסוף ספרייה עצומה. הוא מת בווינה ב-26 בפברואר 1921, בן 81. בנו, קרל, היה מתמטיקאי ידוע.
מנגר כמעט לא השתמש בנוסחאות. הוא בנה סולם צרכים: האוכל הראשון חשוב יותר מהשני, והשני יותר מהעשירי. מכאן נגזר מחיר. היזם אצלו הוא מי שמחבר משאבים בלי לדעת מראש מה יימכר. הכסף עצמו, לשיטתו, נולד כסחורה הכי קלה למכירה, לא כגזירת מלך. זה סיפור שונה מאדם סמית וממרקס גם יחד: נקודת המוצא היא הראש של הקונה.
ערך סובייקטיבי, מחירים ומשרות
בכיס זה עובד כך. מחיר הלחם בבוקר תלוי כמה רעבים נשארו בתור וכמה כיכרות יש על המדף, לא בכמה דקות עבדו בתנור כשלעצמן. העלות משפיעה כי האופה ייצר פחות אם המחיר יורד מתחת להוצאה, אבל הערך מתחיל בצד הביקוש. שכר הוא מחיר של שירות עבודה: המעסיק משלם לפי מה שהעובד תורם בתוכנית שלו, והעובד מסכים לפי חלופות. סחר הוא החלפת סולמות: כל צד מוותר על משהו שנמצא נמוך אצלו יחסית ומקבל משהו גבוה יותר. כסף מקצר את השרשרת. במקום לחפש מי שרוצה בדיוק את העז שלך, מוכרים עז במטבע וקונים נעליים.
משרות נוצרות כשיזם רואה פער בין מחיר צפוי של מוצר לבין מחירי התשומות. הן נעלמות כשהציפייה מתבדה. אי-ודאות היא חלק מההגדרה, לא תקלה. לכן תכנון מרכזי שקובע מחירים מלמעלה מנתק את האות שהצרכן שולח. מי שקורא מיקרו כלכלה פוגש עקומות; אצל מנגר פוגשים סולם צרכים ופעולה אנושית. אותו היגיון חל על מה זו כלכלה ברמת משק הבית: בחירה בין דירה, מזון וחיסכון לפי דחיפות משתנה.
הייחוד היה בסובייקטיביות עקבית. ג'בונס דיבר על תועלת מדידה; מנגר דיבר על דירוג. ואלרס בנה מערכת משוואות לכל השווקים; מנגר התעקש על תהליך, על ידע מקומי ועל מוסדות שצומחים. תורת הכסף שלו - סחורה שהפכה לאמצעי חליפין כי הייתה קלה למכירה - הזינה אחר כך את לודוויג פון מיזס ופרידריך האייק. ריב השיטות קבע קו: וינה מול ברלין, תיאוריה מהפרט מול היסטוריה לאומית.
"יסודות תורת הכלכלה" מ-1871 היה כרך דק יחסית, עם דוגמאות של סיגרים, מזון וסוסים, בלי גרפים. הוא הקים אסכולה: אויגן בהם-באוורק, פרידריך פון ויזר, ואחריהם מיזס והאייק. עד היום, כשמישהו אומר שמחיר מניות משקף הערכות שונות של קונים ולא "ערך פנימי" יחיד, הוא מדבר מנגרית. כשמדיניות פיננסית נמדדת לפי מה שהיא עושה לחישוב הכלכלי של משפחות ופירמות, זה אותו שורש. מנגר מת בווינה אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהאימפריה שהכיר התפרקה, אבל כלי הערך הסובייקטיבי נשאר בשימוש יומיומי בשווקים.
המסלול של קרל מנגר יצא מגליציה/וינה והגיע אל הקתדרה ואל הדף. הספר או המאמר המרכזי, Grundsätze, 1871, הוא הרגע שבו הרעיון הפסיק להיות שיחה בחדר והפך לשפה שמשתמשים בה בשוק. התיאוריה עצמה - סובייקטיביות הערך, אסכולה אוסטרית - נשמעת מופשטת, אבל בכיס היא שאלה יומיומית: כמה עולה זמן, כמה שווה סיכון, ומי נושא את המחיר כשהמחיר בשוק מפספס משהו. הייחוד שלו: ערך נולד מהצורך של הקונה. השפעתו עברה בספרים, בהרצאות ובמודלים הרבה לפני שסימנו פרסים. מי שמסתכל היום על מה זו כלכלה רואה את העקבות בתוצר, בריבית, בסחר או במחיר של נכס, לפי הנושא שבו עסק.
ככתב שווקים הוא ראה סוחר שמוכר בזול כי הוא צריך מזומן היום, וסוחר אחר שמשלם ביוקר כי חסר לו מלאי מחר. הפער הזה הסביר את המחיר באותו בוקר יותר משעות העבודה במפעל. הוא לימד את הנסיך רודולף בטיולים ובשיחות, וניסה להעמיד יורש עם ראש כלכלי עצמאי. בריב השיטות הגן על תיאוריה מהפרט מול היסטוריונים שדרשו בעיקר ארכיון. הכסף, אצלו, הוא סחורה שניצחה בתחרות על סחירות, ולכן הופעת שטר היא פרק אחרון, לא ראשון. במחסור האדם ממלא קודם את הצורך הדחוף ביותר; המחיר משקף את היחידה שעומדת על הגבול בין קנייה לוויתור. היזם קונה תשומות היום מול מכירות לא ודאיות מחר, וזה מקור הרווח וגם מקור ההפסד. אחרי 1921 התלמידים פיזרו את האסכולה ללונדון ולארצות הברית, אבל נקודת המוצא נשארה וינאית.
