פרידריך האייק - הכלכלן שטען שאף משרד לא יודע מספיק כדי לנהל משק, והפך את המחיר לרשת תקשורת
הווינאי שהתווכח עם קיינס בשנות השלושים והפסיד, כתב ב-1944 את "הדרך לשעבוד" שהפך לרב-מכר עולמי, קיבל נובל ב-1974 בדיוק כשהאינפלציה החזירה אותו לאופנה, והיה הכלכלן שתאצ'ר הניפה על השולחן. איך המחיר מעביר ידע שאף אחד לא מחזיק במלואו
ב-1975, בישיבה של מחלקת המחקר של המפלגה השמרנית הבריטית, מרגרט תאצ'ר הוציאה מהתיק ספר, הניחה אותו בכוח על השולחן ואמרה: זה מה שאנחנו מאמינים בו. הספר היה "חוקת החירות" של פרידריך האייק, כלכלן וינאי בן 76 שרוב עמיתיו כבר שכחו. שנה קודם קיבל את פרס נובל, ועשור אחר כך הרעיונות שלו על הפרטה, על גבולות התכנון ועל הסכנה שבאשראי זול ניהלו את בריטניה ואת ארצות הברית. האייק לא היה שר ולא נגיד. הוא היה האיש ששאל את השאלה הכי פשוטה בכלכלה: מי בעצם יודע מה קורה במשק.
וינה, מיזס, וההימור על לונדון
האייק נולד ב-1899 בווינה למשפחה של אקדמאים, בנו של רופא שלימד בוטניקה. הוא שירת בחזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה, חזר לעיר שהתפרקה יחד עם האימפריה, ולמד באוניברסיטת וינה בזמן שהאינפלציה האוסטרית מחקה את חסכונות המעמד הבינוני. שם נכנס לסמינר של לודוויג פון מיזס, שטען שמשק בלי מחירי שוק הוא משק עיוור, וב-1927 עמד בראש מכון למחקר מחזורי עסקים. ב-1931 הוזמן לסדרת הרצאות בלונדון סקול אוף אקונומיקס, הרשים כל כך שקיבל בו במקום קתדרה, ונשאר בבריטניה עשרים שנה. ב-1938 קיבל אזרחות בריטית, חודשים לפני שאוסטריה נבלעה בגרמניה הנאצית.
הוויכוח עם קיינס, וההפסד
בלונדון נכנס מיד לעימות עם ג'ון מיינרד קיינס, הכלכלן הכי משפיע בבריטניה. קיינס אמר שהשפל הוא תוצאה של ביקוש חסר, ושהממשלה צריכה למלא את החור. האייק טען הפוך: המשבר נולד קודם, בשנות הגאות, כשריבית נמוכה מדי שידרה למשקיעים שיש חיסכון בשפע. הם בנו מפעלים, מגדלים וקווי ייצור ארוכים, ואז התברר שהחיסכון האמיתי קטן יותר, הפרויקטים נתקעו והמשרות נעלמו. לפי הגישה הזאת, להזרים עוד כסף זול למשבר זה לחזור על הטעות. הוויכוח התנהל בכתבי עת ובמכתבים חריפים, ובסופו קיינס ניצח בגדול: "התיאוריה הכללית" שלו מ-1936 כבשה את המקצוע, והאייק נדחק לשוליים לעשרות שנים. גם היום, כשבנק מרכזי מוריד ריבית כדי לעודד את המשק, השאלה של האייק חוזרת: האם הריבית הזאת מספרת למשקיעים את האמת על החיסכון. איך הריבית עובדת בפועל מוסבר במדריך על הבנק המרכזי והריבית.
המחיר כרשת תקשורת
הטקסט שנשאר ממנו הוא מאמר קצר מ-1945, "השימוש בידע בחברה". הרעיון: הידע שהמשק צריך, איזה חומר גלם אזל, איזה לקוח שינה טעם, איפה יש פועל פנוי, מפוזר אצל מיליוני אנשים ומשתנה כל יום. אף מתכנן לא יכול לאסוף אותו בזמן. המחיר עושה את זה במקומו. אם בצורת פוגעת בחיטה בקנדה, מחיר הקמח עולה, והאופה בתל אביב מקטין את ההזמנה בלי לדעת כלום על בצורת ועל קנדה. זו הייתה התשובה שלו למתכננים הסוציאליסטים כמו אוסקר לנגה, שטענו שמשרד ממשלתי יכול לחקות את השוק: אפשר להעתיק את הנוסחה, אבל לא את הידע. אדם סמית דיבר על יד נעלמה; האייק הסביר מה היד הזאת מחזיקה: אינפורמציה.
הדרך לשעבוד ומון פלרן
ב-1944, כשבריטניה עוד נלחמה, פרסם את "הדרך לשעבוד", ספר פוליטי שהזהיר שתכנון מרכזי של המשק מוביל בהדרגה לכפייה, כי מישהו צריך להחליט בשביל כולם מה חשוב יותר. הוא הקדיש אותו ל"סוציאליסטים מכל המפלגות". הגרסה המקוצרת ברידרס דייג'סט הגיעה למיליוני אמריקאים, והפכה אותו מכלכלן אקדמי לסמל בוויכוח על מדינת הרווחה. ב-1947 כינס בכפר מון פלרן בשווייץ 39 כלכלנים ואינטלקטואלים, ביניהם מילטון פרידמן הצעיר, וייסד את החברה שנשאה את שם הכפר ושהפכה למועדון הקבוע של תומכי השוק החופשי. ב-1950 עבר לשיקגו, אבל לא לחוג לכלכלה: הכלכלנים שם, כולל פרידמן, חלקו עליו בשאלת הכסף, והוא לימד בוועדה למחשבה חברתית.
נובל בזמן הנכון
ב-1962 חזר לאירופה, לפרייבורג בגרמניה, ובמשך שנים סבל מדיכאון והרגיש שכתב את עצמו מחוץ להיסטוריה. ואז הגיעו שנות השבעים: משבר הנפט, אינפלציה עם אבטלה, ותחושה שהכלים הקיינסיאניים נשברו. ב-1974 העניקה לו האקדמיה השוודית את פרס נובל, בזוג מוזר עם גונאר מירדאל, האדריכל של מדינת הרווחה השוודית. בנאום הפרס, "היומרה לדעת", האייק תקף את הכלכלנים שמעמידים פנים שהם מודדים ומנהלים משק כמו מכונה. משם הדרך לתאצ'ר ולרייגן הייתה קצרה. הוא נפטר בפרייבורג ב-1992, בן 92, שלוש שנים אחרי שחומת ברלין נפלה ואישרה, בעיניו ובעיני תלמידיו, את מה שכתב ב-1944.
למה חוזרים אליו
הרעיון של האייק חי היום בשני מקומות. אחד הוא כל בועת אשראי: כשריבית אפסית מזרימה כסף לנדל"ן, לחברות טכנולוגיה בלי רווח או למטבעות דיגיטליים, ואחר כך העלאת ריבית חושפת מה נבנה על חיסכון אמיתי ומה על כסף זול. השני הוא הוויכוח על בינה מלאכותית: אם מחשב יכול לעבד את כל הנתונים, אולי אפשר סוף סוף לתכנן משק. תלמידיו עונים במילים שלו: הידע החשוב הוא זה שעוד לא נכתב בשום מקום. מנגד, הביקורת עליו עמדה במבחן הזמן לא פחות. משבר 2008 הראה ששוק חופשי לגמרי מייצר בעצמו את האשראי הזול שהוא הזהיר מפניו, ומדינות הרווחה של סקנדינביה לא הפכו לדיקטטורות. הוויכוח שהתחיל בלונדון ב-1931 עדיין פתוח.
- נולד ב-8 במאי 1899 בווינה, בן לרופא ובוטנאי; שירת בחזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה וסיים שני דוקטורטים, במשפטים ב-1921 ובמדע המדינה ב-1923
- ב-1931 עבר ללונדון סקול אוף אקונומיקס, שם ניהל מול קיינס את הוויכוח הגדול על סיבת השפל: אשראי זול או ביקוש חסר
- "הדרך לשעבוד" מ-1944 נמכר במיליונים אחרי גרסה מקוצרת ברידרס דייג'סט; ב-1947 ייסד את חברת מון פלרן, המועדון של הכלכלנים בעד השוק החופשי
- פרס נובל לכלכלה 1974, במשותף עם גונאר מירדאל הסוציאל-דמוקרט השוודי, אחרי עשרים שנה שבהן כמעט נשכח
- נפטר בפרייבורג שבגרמניה ב-23 במרץ 1992, בן 92; שנה קודם קיבל מהנשיא בוש את מדליית החירות
האסכולה האוסטרית ומי שהתווכח איתה
| הכלכלן | שנים | מה טען |
|---|---|---|
| קרל מנגר | 1840-1921 | מייסד האסכולה: הערך נקבע אצל הקונה, לא בעלות הייצור |
| לודוויג פון מיזס | 1881-1973 | המורה של האייק: בלי מחירי שוק אי אפשר לחשב מה כדאי לייצר |
| פרידריך האייק | 1899-1992 | המחיר מעביר ידע מפוזר; אשראי זול מעוות את מבנה ההשקעות |
| ג'ון מיינרד קיינס | 1883-1946 | היריב מקיימברידג': המשבר נולד מביקוש חסר, והממשלה צריכה למלא אותו |
| אוסקר לנגה | 1904-1965 | הסוציאליסט שטען שמתכנן מרכזי יכול לחקות מחירי שוק |
| יוזף שומפטר | 1883-1950 | בן כיתה וינאי: היזם וההרס היוצר במקום שיווי משקל |
| מילטון פרידמן | 1912-2006 | שותף במון פלרן, חולק בכלכלה: הבנק המרכזי צריך לנהל את הכסף, לא לוותר עליו |
קיינס היה היריב, פרידמן היה בעל הברית הפוליטי שחלק עליו בכלכלה. גם אדם סמית, אבי הרעיון של סדר שנוצר מעצמו, שייך לשרשרת הזאת.
