רוברט סולו - ההון נעצר, הטכנולוגיה מרימה את הצמיחה

רוברט מרטון סולו נולד ב-23 באוגוסט 1924 בברוקלין, הבכור משלושה ילדים. ההורים היו ילדי מהגרים; האב סחר בפרוות, והדור של רוברט היה הראשון במשפחה שהגיע לאוניברסיטה. הוא למד בבתי ספר ציבוריים בניו יורק, דילג על שתי כיתות, וב-1940, בגיל 16, הגיע להרווארד עם מלגה. ב-1942 התגייס, שירת בצפון אפריקה ובאיטליה עד 1945 כחייל רגלים, וחזר לקמפוס עם מלגה וסקרנות לגבי מה מניע תוצר אחרי מלחמה. שם בחר בכלכלה, בין השאר אצל וסילי לאונטיף, וסיים תואר ראשון ב-1947, שני ב-1949 ושלישי ב-1951. ב-1949 כבר הצטרף לסגל MIT, במשרד ליד פול סמואלסון, שותפות של עשרות שנים שהפכה את המחלקה לכתובת עולמית.

ב-1956 פרסם ב"קוורטרלי ג'ורנל אוף אקונומיקס" את המאמר "תרומה לתורת הצמיחה הכלכלית". שנה אחר כך, ב-1957, יצא "שינוי טכני ופונקציית הייצור המצרפית", המדידה. ב-1961 קיבל את מדליית קלארק, ובשנים 1961-1962 שירת במועצת היועצים של הנשיא קנדי. ב-1987 קיבל את פרס נובל לכלכלה על תרומתו לתורת הצמיחה. ארבעה מתלמידי הדוקטורט שלו - ג'ורג' אקרלוף, ג'וזף סטיגליץ, פיטר דיימונד וויליאם נורדהאוס - קיבלו לימים פרס משלהם. הוא פרש רשמית ב-1995, המשיך לכתוב, וקיבל ב-2014 את מדליית החירות הנשיאותית. מת ב-21 בדצמבר 2023 בלקסינגטון שבמסצ'וסטס, בגיל 99.

המודל נולד מבעיה ישנה. אם מוסיפים רק מכונות ועובדים, היחס ביניהם יכול לברוח, והצמיחה נראית שברירית. סולו הרשה להון ולעבודה להתחלף זה בזה. המשק חוסך חלק קבוע מההכנסה, האוכלוסייה גדלה, והון לנפש עולה עד נקודה שבה ההשקעה רק מחליפה בלאי ומכסה תושבים חדשים. משם, בלי משהו נוסף, התוצר לנפש נעצר.

שארית סולו: מה שנשאר אחרי מכונות וידיים

התיאוריה אומרת בכיס דבר שחשוב למפעל ולמדינה. עוד קו ייצור מעלה תוצר, אבל כל מכונה נוספת מוסיפה פחות מהקודמת אם מספר העובדים קבוע. חיסכון גבוה מרים את רמת החיים, אבל קצב הצמיחה לאורך זמן תלוי בטכנולוגיה: שיטות, ידע, ארגון, השכלה שמגדילה את מה שעובד אחד מפיק. השארית של סולו, ממדידת 1957, היא החלק בצמיחה שנשאר אחרי שמחסירים תוספת הון ותוספת עבודה. בנתוני ארצות הברית של אמצע המאה הוא מצא שחלק גדול מהעלייה בתוצר לנפש מגיע מהשארית הזאת, לא מעוד טרקטור לבדו. בכיס של שכר זה אומר שעובד מרוויח יותר כשהוא עובד עם ידע חדש, לא רק עם כלי ישן בשפע. בכיס של תקציב זה אומר שמחקר, חינוך ותשתיות ידע הם מדיניות צמיחה, לא קישוט.

במונחי מאקרו כלכלה המודל נתן סרגל למדינות. כמה מהעלייה בתוצר מגיע מהשקעה פיזית, כמה מגיע מכוח אדם, וכמה מגיע מפריון כולל. דוחות ארוכי טווח של אוצרות ושל בנקים מרכזיים עדיין נפתחים בפירוק כזה. הוא גם ניקה את הוויכוח הישן: שיעור החיסכון משנה את הרמה, והטכנולוגיה משנה את הקצב. מדינה שרק צוברת מלט מגיעה לתקרה. מדינה שמשנה שיטות ממשיכה לטפס. בצד ההיסטוריה של איך הכלכלה התפתחה, המאמרים של 1956 ו-1957 סימנו מעבר מדיון מעגלי על הון למדידה של פריון.

הייחוד היה הפשטות השמישה. משוואה אחת, גרף אחד, ואחר כך חשבונאות צמיחה שאפשר להריץ על נתונים. "תרומה לתורת הצמיחה הכלכלית" מ-1956 הוא המודל. "שינוי טכני ופונקציית הייצור המצרפית" מ-1957 הוא המספר. אחריו באו מודלים עם הון אנושי, עם רעיונות ועם חדשנות מבפנים, אבל כולם מדברים מול סולו: מה אנדוגני ומה נשאר שארית. ממשלות שהגדילו תקציבי מחקר וחינוך בשנות השישים והשבעים דיברו בשפה הזאת. בכיס של משק בית, עליית שכר לאורך קריירה תלויה במה שהמשק למד לייצר, לא רק בכמה מנופים נוספו במחסן. זאת ירושה של ילד מברוקלין שהפך צמיחה מסיסמה לחשבון. מול מודל הארוד-דומאר, שבו יחס הון-תוצר קשיח והמשק נע על חוד סכין, סולו נתן גמישות: מחירי גורמים מתיישרים, והמשק מתכנס לרמה. הוא כינה את השארית גם מדד לבורות שלנו: כל מה שנשאר מחוץ לפירוק של הון ועבודה. בכיס של מפעל זה ההבדל בין לקנות מכונה שנייה זהה לבין לשנות את שיטת העבודה על אותה מכונה. בכיס של ממשלה זה הבחירה בין סבסוד בטון לבין מימון מחקר. תלמידיו נשאו את הסגנון של MIT, משוואה ברורה ואמירה על מדיניות, אל הפד, האוצר והאוניברסיטאות.