סיימון קוזנץ - מי שהפך את התוצר הלאומי למספר מדיד
מפינסק דרך חרקוב עד משרד המסחר האמריקאי, הוא בנה את השפה שבה מדינות סופרות כמה הן מייצרות ומחלקות
סיימון קוזנץ נולד ב-30 באפריל 1901 בפינסק, אז באימפריה הרוסית והיום בבלארוס, למשפחה יהודית אמידה. האב עסק בבנקאות, וסבי האם סחרו בפרוות. בגיל תשע או עשר עברה המשפחה לרובנו שבאוקראינה, אל בית סביו מצד האם. אחר כך הגיע לחרקוב, למד בגימנסיה ובמכון המסחרי, ושימש תקופה קצרה בלשכת הסטטיסטיקה של העבודה באוקראינה. המהפכה והמלחמה האזרחית דחפו אותו מערבה. ב-1922 היגר לארצות הברית, נכנס לקולומביה, והשלים תואר ראשון ב-1923, שני ב-1924 ודוקטורט ב-1926.
המורה שהטביע בו חותם היה וסלי מיטשל, מייסד הלשכה הלאומית למחקר כלכלי. קוזנץ הצטרף ללשכה ב-1927 ונשאר בה עשרות שנים. במקביל לימד באוניברסיטת פנסילבניה, אחר כך בג'ונס הופקינס, ולבסוף בהרווארד עד פרישתו ב-1971. ב-1929 נישא לאדית הנדלר. בשנות השפל ביקש הקונגרס אומדן רשמי להכנסה הלאומית של ארצות הברית. קוזנץ, בשליחות משרד המסחר, מסר ב-1934 דוח על השנים 1929 עד 1932. המספרים הראו כמה חדה הייתה הנפילה, והפכו את התוצר מכלי של חוקרים לכלי של תקציב ומדיניות.
הספר המרכזי הגיע ב-1941, "ההכנסה הלאומית והרכבה, 1919-1938". שם פירק את העוגה לפי ענפים, לפי שכר מול רווח, ולפי צריכה מול השקעה. במלחמת העולם השנייה שימש סגן מנהל בלשכת התכנון והסטטיסטיקה של מועצת הייצור למלחמה, וסייע לתרגם כושר ייצור אזרחי למאמץ צבאי. ב-1971 קיבל את פרס נובל לכלכלה על פרשנות אמפירית של צמיחה, שהעמיקה את ההבנה של מבנה חברתי ושל תהליך פיתוח.
מה התוצר אומר בכיס ומה הוא משאיר בחוץ
הרעיון פשוט. אם רוצים לדעת אם המשק גדל, צריך סכום אחד שכולל את ערך הסחורות והשירותים שיוצרו בתוך גבולות המדינה במשך שנה. זה הבסיס של מאקרו כלכלה מודרנית. בכיס זה נשמע כך. כשהתוצר עולה, יש יותר הכנסה לחלוקה בין שכר, רווחים ומסים. כשהוא צונח, כמו ב-1929 עד 1932, הממשלה רואה את היקף הקריסה במקום לנחש. קוזנץ גם הזהיר. רווחת אומה קשה להסיק ממדד הכנסה לאומית בלבד. עבודת בית, פנאי, איכות אוויר ופערים בין שכונות נשארים מחוץ לסכום.
ב-1955, בנאום נשיאותי לאגודה האמריקאית לכלכלה שפורסם כמאמר "צמיחה כלכלית ואי-שוויון בהכנסות", הציע את העקומה הנושאת את שמו. בתחילת התיעוש עוברים עובדים מכפר לעיר. השכר בעיר גבוה יותר, ולכן הפער בין עשירים לעניים גדל. בהמשך, כשרוב העובדים כבר בתעשייה ובשירותים, הפער מתמתן. זו צורת U הפוכה. ההשערה הזינה מחקר עשיר, וחלק מהנתונים המאוחרים מציירים תמונה מורכבת יותר, במיוחד במדינות עשירות במחצית השנייה של המאה. עצם הרעיון, שאי-שוויון זז עם שלב הפיתוח, נשאר כלי עבודה.
הייחוד שלו היה מדידה לפני תיאוריה מפוארת. במקום לבנות מודל יפה ולחפש לו מספר, הוא בנה סדרות ארוכות ואחר כך שאל מה הן אומרות על מבנה. הוא הרחיב את האומדנים לאחור עד 1869, הפריד בין יצירת הון לצריכה, ועקב אחרי מעבר ממשק חקלאי למשק עירוני. ב-1966 כינס את התובנות בספר "צמיחה כלכלית מודרנית". שם הדגיש שצמיחה היא שינוי מבני, מעבר של כוח אדם מענף לענף, ולא רק הגדלת אותו משק באותה צורה.
ההשפעה יושבת בכל מסיבת עיתונאים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. כשמשק בית שומע ש"התוצר עלה", הוא שומע שפה שקוזנץ עזר לנסח. הבנקים המרכזיים, משרדי האוצר וקרן המטבע עובדים עם חשבונות לאומיים. ריצ'רד סטון לימים סטנדרטיזציה את השיטה לעולם, אבל הגודל האמריקאי, הפירוק לענפים והאזהרה מפני פולחן המספר, כולם יוצאים מעבודתו. גם דיון עכשווי על אי-שוויון נפתח לעתים קרובות בעקומת קוזנץ, ואחר כך בודק אם היא עדיין מחזיקה.
בישראל המספר הזה מזין תקציב, יעד גירעון ושיחות שכר. כשהתוצר לנפש עולה, יש מקום להעלאת רמת חיים. כשהוא נעצר, כל שקל של מס ושל קצבה נשקל מחדש. קוזנץ מת ב-8 ביולי 1985 בקיימברידג' שבמסצ'וסטס. המורשת שלו היא הרגל פשוט וקשה. לפני שמדברים על צמיחה, שואלים איך סופרים אותה, מה נכנס לחשבון, ומה נשאר בחוץ. במובן הזה הוא שייך גם לסיפור של איך הכלכלה התפתחה ממסות פילוסופיות למדידה שיטתית.
קוזנץ גם הפריד בין צמיחה שנובעת מתוספת ידיים לעבודה לבין צמיחה שנובעת מפריון. הבחנה זו חיה בכל דיון על הייטק מול בנייה, על שעות עבודה מול חדשנות. הוא עקב אחרי גלי הגירה, אחרי הזדקנות, ואחרי מעבר משירותי בית לייצור מפעלי, והראה שאותו תוצר יכול להסתיר משקים שונים לגמרי. בשנות החמישים והשישים ייעץ למדינות מתפתחות איך לבנות סדרות משלהן, לא להעתיק את אמריקה כמות שהיא. מבנה גילים אחר ומשקל חקלאות אחר דורשים הגדרה זהירה של מה נספר. מדינה שחוגגת קפיצה בתוצר בגלל גילוי גז, בלי שינוי בשכר של רוב השכירים, מקבלת בדיוק את האזהרה שלו מ-1934.
