ג'יימס ביוקנן - פוליטיקאים ממקסמים אינטרס כמו כולם

ג'יימס מקגיל ביוקנן נולד ב-3 באוקטובר 1919 במורפריסבורו, טנסי, הבכור במשפחת חקלאים. סבו, ג'ון פ. ביוקנן, היה מושל המדינה בשנות התשעים של המאה התשע עשרה, אבל הבית עצמו היה חווה שעבדה קשה. הוא חלם על אוניברסיטה גדולה, והשפל הגדול סגר את הדלת. במקום זה למד במכללת המורים של מידל טנסי, גר בבית וחלב פרות בבוקר ובערב כדי לשלם שכר לימוד. ב-1940 סיים תואר ראשון, ב-1941 תואר שני באוניברסיטת טנסי, ואז שירת חמש שנים בצי. אחרי המלחמה הגיע לאוניברסיטת שיקגו וקיבל דוקטורט ב-1948. פרנק נייט וקריאה מחודשת בכלכלנים איטלקים של מימון ציבורי הפכו אצלו את הממשלה מקופסה מיטיבה לשחקן עם תמריצים.

הוא לימד באוניברסיטאות אחדות, ובשנים 1956 עד 1968 בנה באוניברסיטת וירג'יניה את מרכז תומאס ג'פרסון לכלכלה פוליטית. אחר כך עבר לווירג'יניה טק, וב-1983 לג'ורג' מייסון בפיירפקס. ב-1962 יצא עם גורדון טולוק הספר "חשבון ההסכמה", אבן היסוד של תורת הבחירה הציבורית. ב-1986 קיבל את פרס נובל לכלכלה על פיתוח הבסיס החוזי והחוקתי להחלטות כלכליות ופוליטיות. הוא פרש רשמית ב-1999 והמשיך להופיע בקמפוס. נפטר ב-9 בינואר 2013 בבלקסבורג, וירג'יניה, בגיל 93, אחרי מחלה קצרה.

הגירעון כדרך קלה יותר ממס

בכיס, הבחירה הציבורית נשמעת כמו ישיבת ממשלה עם חשבון בנק. פוליטיקאי רוצה להיבחר שוב. מצביע רוצה שירות עכשיו ומס מחר. קבוצה קטנה ומאורגנת, יצרנים של מוצר אחד, תשלם הרבה כדי לקבל הטבה. הציבור הרחב, שכל אחד ממנו משלם כמה שקלים, יישאר בבית. התוצאה היא תקציב שמתנפח לכיוון מי שמאורגן, גם כשסך הנזק גדול מסך התועלת. גירעון הוא הפתרון הנוח. ההוצאה מורגשת היום, החשבון מגיע בדור הבא. הספר "דמוקרטיה בגירעון" מ-1977, עם ריצ'רד וגנר, טען שזו ירושה פוליטית של מדיניות שמפרידה בין הוצאה למימון.

"חשבון ההסכמה" פיצל החלטות לשתי קומות. בקומה החוקתית קובעים כללים נדירים, איך מצביעים, מה דורש רוב רגיל ומה דורש רוב מיוחד. בקומה השוטפת משחקים לפי הכללים האלה. כלל פה אחד יקר לאסוף, אבל מגן על מיעוט. רוב רגיל זול להפעלה, וקל לו להעביר עלויות אל מי שמפסיד בהצבעה. החוקה, לפי ביוקנן, היא חוזה שמגביל את השחקנים מפני עצמם. מי שמסתכל על זה דרך המדריך מה זו כלכלה רואה הקצאה של משאבים. הוא הוסיף שהמקצה עצמו הוא אדם עם קריירה, לא מלאך.

בחווה בטנסי למד מה קורה כשהשוק רחוק והמדינה רחוקה עוד יותר. המס השנתי, מחיר החלב, וההחלטה אם לקנות טרקטור היו אותה משפחה של שאלות. במלחמה שירת בצי באוקיינוס השקט, וחזר עם סלידה מתכנון שמגיע מלמעלה. בשיקגו קרא כלכלני מימון ציבורי איטלקים, שראו במס עסקה בין אזרחים ולא מתנה של שליט. זה החיבור שהפך אותו לכלכלן של חוקה. גם ועדת כנסת שמחלקת פטור לענף אחד על חשבון כלל משלמי המס היא, בפיו, שוק של קולות.

הייחוד היה הסירוב להניח שמקבלי ההחלטות הציבוריים מקסימים טובת כלל. אותם כלים של איך הכלכלה התפתחה בשוק, תועלת, עלות, תמריץ, הופעלו על הקלפי, על הוועדה ועל המשרד. הוא כתב גם "ביקוש והיצע של מוצרים ציבוריים" ב-1968, "הכוח להטיל מס" ב-1980 עם ג'פרי ברנן, וממואר "טוב מחריש" ב-1992. אסכולת וירג'יניה הפכה לשם של דור חוקרים. הביקורת אמרה שהוא מצייר פוליטיקה כעסקת חליפין יבשה. הוא ענה שההנחה ההפוכה, פקיד מיטיב תמיד, מסוכנת יותר לתקציב.

ההשפעה נראית בכל דיון על כלל פיסקלי, על תקרת חוב ועל חוקה שדורשת רוב מיוחד לשינוי מס. לובי של ענף קטן מול ציבור מפוזר הוא תיאור יומיומי של ועדות בכנסת ושל סעיפי תקציב. גם משבר חוב במדינות נמדד היום לא רק במספרים אלא בתמריץ של נבחר להעביר את התשלום קדימה. ביוקנן נתן לזה שם ושיטה. הוא נשאר בדרום, דיבר במבטא טנסי, והעדיף חווה על סלון של עיר גדולה. בבלקסבורג, עד סוף ימיו, המשיך לשאול מה הכלל עושה לשחקן, ומה השחקן עושה לכלל. הוא מת ב-2013, והשאלה נשארה בכל סבב תקציב ובכל מערכת בחירות. כמה עולה ההבטחה היום, ומי ישלם אחרי הקלפי.