היימן מינסקי - יציבות שקטה שמייצרת חוב מסוכן יותר

היימן פיליפ מינסקי נולד ב-23 בספטמבר 1919 בשיקגו, בן למהגרים יהודים מבלארוס שהגיעו מרקע מנשביקי. האם, דורה זקון, פעלה באיגודים. האב, סם, היה פעיל במפלגה הסוציאליסטית בעיר. מינסקי למד מתמטיקה באוניברסיטת שיקגו וסיים ב-1941, בין השאר אצל אוסקר לננג' והנרי סיימונס. אחרי שירות במלחמה המשיך בהרווארד: מנהל ציבורי, אחר כך דוקטורט בכלכלה ב-1954. שם שימש עוזר הוראה לאלווין הנסן, תלמידו הבולט של קיינס בארצות הברית, ולמד גם אצל יוזף שומפטר ווסילי לאונטיף.

לימד בבראון ובקרנגי, ובשנים 1957 עד 1965 ישב בברקלי. שם, בסמינרים עם בנקאים מבנק אוף אמריקה, גיבש את הקשר בין אשראי לפעילות. מ-1965 עד לפרישה ב-1990 היה פרופסור באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס. ב-1975 פרסם את הספר John Maynard Keynes, קריאה בקיינס ששמה את המימון במרכז, לא רק את הביקוש לצריכה. ב-1982 יצא Can "It" Happen Again, אוסף מאמרים על אי-יציבות. ב-1986 הגיע הספר המרכזי, Stabilizing an Unstable Economy.

שלוש מדרגות חוב בדרך למשבר

הרעיון בכיס: יחידה כלכלית חיה מתזרים מול התחייבות. מינסקי תיאר שלוש מדרגות. מימון גידור: התזרים מהעסק מכסה ריבית וקרן. מימון ספקולטיבי: התזרים מכסה ריבית, ואת הקרן מגלגלים בהלוואה חדשה. מימון פונזי: אפילו הריבית דורשת מכירה של נכס או עליית מחיר, כי התזרים השוטף קצר. בשנים שקטות הרווחים עולים, הזיכרון של הפסד נחלש, והמערכת גולשת מהמדרגה הראשונה לשלישית. המחיר של נכסים עולה, הביטחונות מתרחבים, והחוב גדל. כשהמימון מתהדק, מי שבמדרגה השלישית נאלץ למכור, המחיר יורד, והמכירה הופכת לצורך במזומן אצל כולם. זה הרגע שזכה לימים לשם רגע מינסקי, מונח שטבע פול מקאלי ב-1998.

הייחוד: המשבר נולד מתוך היציבות עצמה, לא ממכה חיצונית בלבד. זו טענה על מאקרו כלכלה ששמה בנקים וחוב בלב המחזור, לצד השקעה ותעסוקה. מינסקי ראה בהבנק המרכזי והריבית מלווה של מוצא אחרון, מוסד שחייב לעמוד בשוק כשהמכירה ההמונית מתחילה, אחרת ירידת מחירי הנכסים מושכת השקעה ותעסוקה מטה. הוא ביקש גם פיקוח על מבנה המימון, לא רק על כמות הכסף.

בכיס זה נראה כך. משפחה קונה דירה עם משכנתא שההחזר החודשי נכנס מהמשכורת. זה גידור. שכן מממן דירה להשקעה בהלוואה לטווח קצר, וסומך על מחזור בריבית נמוכה. זה ספקולטיבי. יזם מממן מגדל במקדמות ובחוב, והריבית עצמה מחכה לעליית מחיר המטר. זה פונזי. בשנים שקטות שלושת הטיפוסים מתערבבים באותו בנק, והבנק עצמו מממן מלאי משכנתאות בניירות ערך קצרים. כשהריבית עולה או כשמחיר הדירה נעצר, המדרגה השלישית נשברת ראשונה, ואחר כך מושכת את השנייה. מינסקי תיאר את המעבר הזה כבר ב-1986, על רקע משברי בנקים אמריקאיים של שנות ה-60 עד ה-80, מפן סנטרל עד קונטיננטל אילינוי. הוא שאל אם "זה" יכול לקרות שוב, והתכוון לשפל הגדול. התשובה שלו הייתה שהמבנה הפיננסי עצמו מכין את התשובה.

בשנות חייו נשאר מחוץ לזרם המרכזי. מודלים של שיווי משקל עם ציפיות רציונליות שלטו בסמינרים, והשערת אי-היציבות הפיננסית נשמעה כמו סיפור מוסדי. אחרי 1990 ישב כחוקר במכון לוי בברד קולג', והמשיך לכתוב עד חודשים לפני מותו ב-24 באוקטובר 1996 בריינבק, ניו יורק. ב-2007 ו-2008, כששוק המשכנתאות האמריקאי התמוטט, שמו חזר לכותרות. בנקאים וקובעי מדיניות דיברו על מעבר מגידור לפונזי בלי לקרוא את הספר, אבל המפה הייתה שלו. מקאלי טבע את "רגע מינסקי" ב-1998, על משבר אסיה, והמונח חזר ב-2008 ככותרת כללית לירידת מחירי נכסים שמכריחה מכירה.

השפעה חיה: כל בדיקת יציבות היום שואלת כמה מהחוב תלוי בגילגול, כמה תלוי בעליית מחיר נכס, ומה קורה כשהריבית עולה. מינסקי נתן שלוש מילים לכיס: גידור, ספקולטיבי, פונזי. מי שרואה משק שקט שנים אחדות, לפי ההיגיון הזה, כבר מחפש איפה המדרגה השלישית מתחילה לגדול. בנקים מרכזיים מודדים כעת מינוף של משקי בית ושל קרנות, בדיוק כי היציבות הארוכה היא, אצלו, חומר הגלם של השבר הבא. קרן פנסיה שמגדילה חשיפה לאשראי מסוכן אחרי עשור שקט עושה את המעבר שהוא תיאר: התזרים עדיין נראה מספיק, עד שהריבית או המחיר זזים, והגידור הופך לגילגול. הספר מ-1986 נשאר מדריך לשאלה הזו, גם כשהמוסדות התחלפו.