פול רומר - רעיונות שנשארים שלמים גם כשמשתמשים בהם

פול מייקל רומר נולד ב-7 בנובמבר 1955 בדנבר שבקולורדו. אביו, רוי רומר, היה לימים מושל המדינה, והשיחה בבית נגעה לציבור, לתקציב ולחינוך עוד לפני שהבן הפך לכלכלן. הוא למד באוניברסיטת שיקגו, התחיל במסלול של מדעים מדויקים, ועבר לכלכלה. את הדוקטורט סיים בשיקגו ב-1983. בשנות השמונים חיפש תשובה לשאלה שהמודל של רוברט סולו השאיר פתוחה: אם הון פיזי נתקל בתשואה פוחתת, מאיפה מגיעה הצמיחה המתמשכת ברמת החיים. סולו קרא לזה טכנולוגיה והניח אותה מבחוץ. רומר הכניס אותה פנימה.

ב-1986 פרסם מאמר על תשואה עולה וצמיחה ארוכת טווח. ב-1990 הגיע המאמר המכונן, "Endogenous Technological Change", בכתב העת Journal of Political Economy. שם הוא תיאר משק שבו פירמות משקיעות במחקר כדי לייצר רעיונות חדשים, והרעיונות האלה הופכים למוצרים, לשיטות ולפטנטים. הטכנולוגיה כבר אינה גשם שנופל על כולם. היא תוצאה של החלטה: כמה מהנדסים לשכור, כמה מעבדות לפתוח, כמה זמן לחכות עד שהמתחרה יעתיק.

התיאוריה במפורש אומרת כך: רעיון שונה ממכונה. מכונה אחת משרתת מפעל אחד. נוסחה, תוכנה או שיטת ייצור יכולות לשרת מפעלים רבים באותו זמן, בלי להישחק. העלות הגדולה יושבת בהמצאה הראשונה. השכפול זול. לכן שוק תחרותי לגמרי מתקשה לשלם על ההמצאה, וצריך מנגנון שמעניק תקופת בלעדיות חלקית - פטנט, זכות יוצרים, סוד מסחרי - כדי שמישהו ישקיע. בכיס זה נראה כמו מחיר של תרופה בשנות הבלעדיות מול מחיר של גנריקה אחרי פקיעת הפטנט, כמו דמי רישיון לתוכנה, כמו פערי שכר בין מי שמייצר רעיונות למי שמפעיל אותם. מפעל יכול לקנות מכונה שנייה ולשלם כמעט אותו מחיר. נוסחה שנייה כמעט אינה עולה כסף, ולכן כל ההשקעה נדחסת אל הפעם הראשונה. בלי תקופת הגנה, המשקיע הראשון מממן את כולם ונשאר עם החשבון.

רעיונות כמנוע של צמיחה

הייחוד של רומר הוא ההפרדה החדה בין חפצים לרעיונות, והמחיר שנגזר ממנה. מדיניות שרק מוסיפה מכונות נעצרת. מדיניות שמוסיפה אנשים שיודעים לייצר ידע, ומוסדות שמגינים עליו חלקית, יכולה להמשיך. הוא גם הראה את הצד השני: הגנה חזקה מדי חוסמת את השימוש בידע אצל אחרים. יש מתח מובנה בין תמריץ להמציא לבין רצון לפרוס את ההמצאה לכולם. חינוך ציבורי ומענקי מחקר הם הדרך השנייה לממן רעיון: הציבור משלם מראש, והשכפול אחר כך זול לכולם. זו שאלה של מאקרו כלכלה, כי ממנה נגזרים קצב הצמיחה, פערי שכר והשקעות מדינה במחקר.

ב-2018 קיבל פרס נובל לכלכלה יחד עם ויליאם נורדהאוס, על שילוב חדשנות טכנולוגית בניתוח מאקרו ארוך טווח. נורדהאוס הוסיף אקלים. רומר הוסיף רעיונות. יחד הם החזירו את הצמיחה מנוסחה חיצונית אל תוך ההחלטות של פירמות וממשלות. רומר לימד בשיקגו, בברקלי, בסטנפורד ובאוניברסיטת ניו יורק, שימש תקופה קצרה כלכלן ראשי של הבנק העולמי, והציע גם רעיון של "ערי אמנה": אזורים עם כללים מוסדיים ברורים שימשכו הון ואנשים. הרעיון שנוי במחלוקת יישומית, אבל הוא עקבי עם התזה: כללים קובעים אם רעיונות נולדים ומשתרשים. באוניברסיטת ניו יורק הוא המשיך לטעון שמדידה גרועה של תוצר ושל מחקר מעוותת מדיניות, כי מספר חלש דוחק החוצה את מה שאי אפשר לספור בקלות: רעיון שעוד לא הפך למוצר.

ההשפעה נראית בהייטק הישראלי כמו בסיליקון ואלי. מדינה שמשקיעה באוניברסיטאות, במענקי מו"פ ובשמירה על פטנטים, קונה לעצמה אפשרות לצמוח מעבר לתוספת מכונות. עובד שעובר מחברה לחברה לוקח איתו ידע, וזה בדיוק הטבע הלא-מתחרה של רעיון: השימוש אצלו אינו מוחק את השימוש אצל מי שנשאר. לכן פערי שכר בענפי ידע נמשכים, ולכן מניות של חברות שמייצרות קניין רוחני נסחרות לפי ציפייה לזרם רעיונות, לא רק לפי מפעל קיים. מי שעוקב אחרי איך הכלכלה התפתחה רואה את הקפיצה הזו מהון פיזי להון רעיוני.

למשק בית השיעור יושב בבחירת מקצוע, בחיסכון במדדי מניות של חברות טכנולוגיה, ובתמיכה ציבורית במחקר. כשהמדינה מקצצת במעבדה היא חוסכת השנה ומוותרת על נוסחה שתשרת את כולם בעוד עשור. כשהיא מאריכה פטנט בלי גבול היא מייקרת את השכפול. רומר נתן את הכלל החשבונאי של עידן הידע: הרעיון אינו מתכלה בשימוש, והמחסור האמיתי הוא בהמצאה הראשונה ובכללים שמסביב לה. בישראל זה נשמע בהייטק, בפטנטים של חברות תרופות ובשאלה כמה משקיעים במחקר באוניברסיטה מול כמה מייבאים ידע מוכן.