אמארטיה סן - רעב שנמשך גם כשיש אוכל במחסן הלאומי

אמארטיה קומאר סן נולד ב-3 בנובמבר 1933 בסנטיניקטאן שבבנגל, אז תחת שלטון בריטי, בעיירה אוניברסיטאית שקשורה לרבינדרנת טאגור. הוא גדל בין הודו למזרח בנגל, ובילדותו ראה מקרוב את רעב בנגל של 1943. ברחובות היו אנשים גוועים, ובמקביל היו מחסנים ומסחר. החוויה הזו לא עזבה אותו. הוא למד בקולג' הנשיאות בכלכותה, עבר לטריניטי קולג' בקיימברידג', וסיים דוקטורט ב-1959. אחר כך לימד בהודו, בבריטניה ובארצות הברית, כיהן כראש טריניטי קולג' בקיימברידג', וחזר להרווארד. הפילוסופיה והכלכלה הלכו אצלו באותו תיק.

ב-1970 פרסם את "Collective Choice and Social Welfare", ספר על איך מעבירים העדפות של יחידים להחלטה חברתית. ב-1981 יצא "Poverty and Famines: An Essay on Entitlement and Deprivation", הספר ששינה את האופן שבו מדברים על רעב. ב-1999 יצא "Development as Freedom", שקבע שפיתוח נמדד לפי החירות הממשית של אדם לעשות דברים, לא רק לפי התוצר לנפש. בין לבין פיתח את גישת היכולות: מה שאדם יכול להיות ולעשות בפועל - לנוע, להירפא, להשכיל, להופיע בציבור - חשוב יותר מסל סחורות על הנייר.

התיאוריה במפורש אומרת כך: רעב מודרני קורה לעיתים קרובות כשיש מזון במשק, וחסרה זכות להשיג אותו. שכיר שאיבד עבודה, חקלאי שמחיר היבול שלו קרס, משפחה בלי נכסים למימוש - כולם מאבדים "זכאות" למזון גם כשהשווקים מלאים. בכיס זה נראה כמו מדפי סופר מלאים וכרטיס אשראי דחוי, כמו ילד שיכול להגיע לבית ספר במרחק קילומטר ועדיין נשאר בבית כי אין לו נעל או כי הבת נשמרת בבית. העוני אינו רק הכנסה נמוכה. העוני הוא צמצום היכולת לפעול. לכן מדיניות שמזרימה שקים של חיטה בלי לתקן שכר, מחירים וזכויות עלולה להחטיא את הרעבים. בכיס משפחתי זה נשמע כמו סופר מלא ומשיכת משכורת שנעצרה: המדף קיים, והזכות לקנות ממנו נעלמה. ביטוח אבטלה, קצבה או אשראי חירום מחזירים את הזכות מהר יותר משיירת משאיות.

זכות למזון מול מלאי במחסן

הייחוד של סן הוא ההפרדה בין מלאי לבין יכולת לקנות, לגדל או לקבל. הוא בדק רעבים בהודו, בבנגלדש ובסהל, והראה שבחלק מהמקרים הייצור המקומי היה סביר, והקריסה ישבה בשכר, במחירים ובהעדר ביטוח. דמוקרטיה עם עיתונות חופשית, טען, מקשה על רעב המוני כי השלטון נדרש להגיב. זו טענה פוליטית עם בסיס כלכלי: מידע וקול הם חלק ממערכת הזכאויות. גישת היכולות שלו נכנסה גם למדד הפיתוח האנושי של האו"ם, שמוסיף תוחלת חיים והשכלה לצד הכנסה, בדיוק כי תוצר לבדו מפספס את מה שאדם יכול לעשות עם הכסף. שתי מדינות עם תוצר דומה לנפש יכולות להציג תוחלת חיים והשכלה שונות לגמרי, כי האחת בנתה זכאויות לבריאות ולחינוך והאחרת השאירה אותן לשוק בלבד. סן דרש למדוד את הפער הזה, לא רק לספר עליו.

ב-1998 קיבל פרס נובל לכלכלה על תרומתו לכלכלת רווחה. הוועדה ציינה את העיסוק בעניים ביותר ואת כלי המדידה של עוני ואי-שוויון. סן כתב גם על זהות, על צדק ועל בחירה חברתית, אבל הקו הישר נשאר: כלכלה נמדדת לפי חיים שאפשר לחיות, לא לפי מחסן מלא. הספר מ-1981 נשאר הטקסט שממנו יוצאים דיוני סיוע, ביטוח יבול ומדיניות תעסוקה בשעת בצורת. הספר מ-1999 הפך למניפסט של ארגוני פיתוח: חופש כמטרה וגם כאמצעי. אישה שיודעת לקרוא, לנוע במרחב ולפתוח חשבון בנק מגדילה הכנסה, בריאות וחינוך של ילדים. היכולת מזינה צמיחה, והצמיחה בלי יכולת נשארת מספר במאקרו.

ההשפעה על הכיס רחבה יותר מרעב. קצבת הבטחת הכנסה, ביטוח אבטלה, חינוך חינם וקופת חולים הם מנגנוני זכאות. הם מחזירים לאדם יכולת לקנות מזון, להירפא וללמוד גם כשהשוק הפרטי נסגר בפניו. מדינה שמסתכלת רק על תוצר יכולה להציג צמיחה יפה בזמן שחלק מהאוכלוסייה מאבד את היכולת הבסיסית. מי שקורא על מה זו כלכלה פוגש הקצאה של משאבים מוגבלים. סן מוסיף: ההקצאה נמדדת לפי מה שהיא מאפשרת לאדם לעשות, לא לפי כמה קלוריות יושבות במחסן הלאומי.

סן ממשיך לכתוב וללמד בגיל מאוחר, וחוזר אל בנגל של ילדותו כאל מעבדה. המחסן יכול להיות מלא. השדה יכול להיות ירוק. והילד ברחוב עדיין רעב אם שכר אביו נמחק ואם אין לו זכות תביעה על האוכל. בכיס משפחתי זהו ההבדל בין משכורת יציבה לבין תלוש שנקטע, בין ביטוח לבין תקווה. סן נתן שם להבדל הזה, והפך אותו לכלי מדידה שממשלות וארגונים עדיין משתמשים בו כשהם שואלים מי באמת יצא מעוני.