דוד בן-גוריון - צנע, עלייה והשילומים שמימנו מדינה חדשה

דוד יוסף גרין נולד ב-16 באוקטובר 1886 בפלונסק, עיירה בפולין הקונגרסאית שבאימפריה הרוסית. האב, אביגדור גרין, ניהל בית ספר עברי והאמין בציונות מעשית. הבן עלה לארץ ישראל ב-1906, עבד בחקלאות, שינה את שמו לבן-גוריון, והפך למארגן של פועלי ציון ושל ההסתדרות. ב-14 במאי 1948, בתל אביב, הכריז על הקמת המדינה ועמד בראש הממשלה הזמנית. הכהונה הראשונה נמשכה עד ינואר 1954, עם הפסקה לשדה בוקר, ואז שב מ-1955 עד 1963.

המשק שקיבל היה דל ומתוח. האוכלוסייה קפצה מכ-800 אלף ב-1948 לכשני מיליון בתוך עשור. עולים הגיעו בלי הון ובלי דירה, ושוכנו במעברות. מזון, בגדים ורהיטים חולקו בקיצוב - תקופת הצנע. בכיס זה אומר תלושים במכולת, תור על לחם, ודירה זמנית מפח. המדינה מימנה קליטה, ביטחון ובנייה בזמן שהיצוא היה דק והמטבע הזר נדיר. מבצע מרבד הקסמים ב-1949-1950 הביא באוויר יהודים מתימן. כל מטוס היה עוד פה במכולת ועוד מיטה במעברה.

ההסתדרות, חברות העובדים והמשק הממלכתי נתנו תעסוקה ומחיר יציב למוצרים בסיסיים. מפא"י שלטה בפוליטיקה ובחלק גדול מהמשק: קופת חולים, סולל בונה, בנק הפועלים. זו הייתה כלכלה של מוסד גדול שקובע שכר ומחיר, יותר מאשר שוק של קונים מפוזרים. עירות פיתוח בפריפריה פיזרו אוכלוסייה לפי תוכנית, לא לפי מחיר קרקע בלבד.

הקופה, השילומים והכיוון מערבה

ב-1951 השיק בן-גוריון בארצות הברית את תוכנית הבונדס, הלוואה יהודית למדינה הצעירה, בעצרת במדיסון סקוור גארדן. ב-1952 חתם על הסכם השילומים עם גרמניה המערבית: כ-3 מיליארד מרק לאורך כ-14 שנים, סדר גודל של כ-714 מיליון דולר לפי שערי אותן שנים. בכנסת ההסכם עורר סערה והפגנה. בכיס הוא הפך למכונות, אוניות, דלק ותשתית, והקל על היציאה מהצנע. במקביל בחר במערב: סיוע, קשרים עם צרפת וארצות הברית, ופתיחת שוק לציוד שהמדינה הקטנה מייצרת בקושי.

הבונדס הפכו תרומה רגשית להלוואה עם לוח סילוקין: משפחה בברוקלין קונה איגרת, והמדינה מקבלת דולרים לבנייה. השילומים עבדו אחרת - סחורה גרמנית במקום מזומן בלבד, כך שהמפעל בחיפה קיבל מכונה והנמל קיבל אונייה. המדיניות הייתה מעשית יותר מתיאורטית. המוביל הארצי, שנבנה בשנות ה-50 וה-60, הפך מים לצפון ולדרום לסחורה שעוברת בצינור. זו הייתה מאקרו כלכלה של מדינה בונה את עצמה: תקציב ביטחון גבוה, השקעה ציבורית, וקליטה כהוצאה לאומית קבועה. לוי אשכול ניהל את האוצר מ-1952 עד 1963, ואליעזר קפלן לפניו עד מותו ב-1952. בן-גוריון קבע את הכיוון: עלייה קודמת לרמת חיים מיידית, תעשייה מקומית, וקשר למערב שמזין מטבע.

ב-1953 פרש זמנית לשדה בוקר, דוגמה אישית להתיישבות בדרום, וחזר אחרי הבחירות של 1955. בכהונה השנייה המשיך באותו דפוס: ביטחון יקר, פיתוח הנגב, ובריתות שמביאות נשק ומטבע. בנק ישראל קם ב-1954, בתקופת משה שרת, אבל המסגרת המוניטרית נולדה מתוך אותו משק מתוח של שנות החמישים. מי שמחפש את המחיר של הכסף היום חוזר לאותה שאלה של הבנק המרכזי והריבית: מי מממן את הקליטה ואת הביטחון, ומה נשאר לאזרח במכולת.

הייחוד היה החיבור בין ביטחון למשק. צבא אחד, מטבע אחד, קופה אחת. המחיר היומי של הלחם והשכר בנמל היו חלק מאותו פרויקט. מדינה ממירה אידאולוגיה לתקציב דרך הקצאה של ידיים, קרקע ומטבע תחת אילוץ - זהו לב מה זו כלכלה. שכר בהסתדרות נקבע במשא ומתן ארצי, כך שהמחיר במכולת והמשכורת בנמל זזו יחד יותר מאשר בשוק פתוח של מעסיקים קטנים. מי שעבד בסולל בונה או בקופת חולים קיבל ודאות של משרה, ומי שעמד בחוץ חיכה שהמדינה תפתח עוד מפעל או עוד מעברה. עירות הפיתוח - דימונה, ירוחם, קריית שמונה ואחיותיהן - היו כלי לפיזור אוכלוסייה ולתעסוקה ציבורית. קרקע זולה בדרום ובצפון משכה ידיים, והמדינה שילמה את הפער במחיר דיור, כביש ומים. ב-1956 סיני הוסיף הוצאת חימוש, ואחריה שוב עלייה בתקציב הביטחון על חשבון צריכה פרטית. הלירה הישראלית, הפיקוח על מטבע חוץ, והתור במשרד האספקה היו המחיר היומי של אותה מדיניות. ב-1963 העביר את הלפיד לאשכול. נשאר בכנסת עד 1970, ומת ב-1 בדצמבר 1973, בן 87, שבועות אחרי מלחמת יום הכיפורים. נקבר במדרשת שדה בוקר. מה שנשאר בכיס הישראלי הוא התבנית: עלייה שמגדילה ביקוש, תקציב ביטחון שדוחק אזרחי, וסיוע חוץ שממלא מטבע.