בנגט הולמסטרום - שכר לפי מה שאפשר למדוד בפועל

בנגט רוברט הולמסטרום נולד ב-18 באפריל 1949 בהלסינקי, למשפחה דוברת שוודית בפינלנד. הוא למד מתמטיקה והנדסה באוניברסיטה הטכנית של הלסינקי, עבד תקופה קצרה בתעשייה, ואז פנה לכלכלה. את הדוקטורט סיים בסטנפורד ב-1978, ועבר דרך נורת'ווסטרן וייל לפני שהשתקע במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. כבר בעבודת הדוקטורט ישב על שאלה שנשמעת ניהולית ונשארת כלכלית עד היום: איך משלמים לאדם שרואים את התוצאה שלו חלקית, ואת המאמץ עצמו כמעט אף פעם.

ב-1979 פרסם בכתב העת Bell Journal of Economics את המאמר "Moral Hazard and Observability". המאמר ניסח את עקרון האינפורמטיביות: חוזה טוב משתמש בכל אות שמספק מידע על המאמץ, גם אם האות רועש, ומוותר על אות שמזיז את התשלום בלי להוסיף מידע. במילים של משרד: בונוס לפי רווח רבעוני בלבד מחמיץ אותות כמו שביעות רצון לקוחות, תקלות בטיחות או השוואה לענף. אם השוק כולו עלה, הרווח הגבוה אומר מעט על העובד. אם המתחרים קרסו והחברה רק שרדה, המספר הנמוך אומר מעט על מחדל.

התיאוריה במפורש אומרת כך: בעל הבית רוצה מאמץ, והעובד או המנהל נושא סיכון. שכר קבוע לגמרי משאיר שקט ומוריד מוטיבציה. שכר שתלוי ב-100% בתוצאה מטיל על העובד סיכון שהוא אינו שולט בו, ולכן דורש תוספת יקרה. החוזה היעיל מאזן בין שני הקצוות, ומודד כמה שאפשר קרוב למאמץ עצמו. בכיס זה נראה כמו תלוש עם רכיב יעד, כמו אופציות למנכ"ל, כמו עמלה לסוכן ביטוח. מי שמודד רק מכירות יקבל מכירות, ויקבל גם לקוחות שנדחקו לעסקה גרועה. מי שמודד רק ציון שירות יקבל חיוך ופחות סגירות. בכיס של משק בית זה מופיע גם כעמלת סוכן ביטוח שמעודדת מכירה מהירה, וכבונוס שנתי בחברת הייטק שדוחק לדחות תחזוקה. המספר על הלוח מזיז את היד, גם כשהנאום מדבר על איכות.

העיקרון שמחבר שכר למידע

הייחוד של הולמסטרום הוא הדיוק לגבי מה למדוד, ולא רק כמה לשלם. ב-1982 הרחיב את המודל לצוותים: כשהתפוקה משותפת, כל אחד רוצה שהאחר יתאמץ, והתמריץ האישי נחלש. ב-1991 פרסם עם פול מילגרום את מאמר המשימות המרובות. הרעיון חד: אם חלק מהעבודה קל למדוד וחלק קשה, בונוס חזק על המספר הקל דוחק הצידה את העבודה השקטה. מורה שנמדד רק בציוני מבחן יצמצם חינוך. רופא שנמדד רק במספר תורים יקצר כל ביקור. בנקאי שנמדד רק ברווח רבעוני יגדיל סיכון שהתפוצץ בעוד שלוש שנים. אחרי משבר 2008 אימצו רגולטורים בכל העולם דחיית בונוסים ונעילת מניות למנהלים, בדיוק כי האות השנתי היה חלש מדי ביחס לסיכון שהבשיל לאט. הולמסטרום נתן את השפה שבה כותבים את הכללים האלה: קודם שואלים איזה מידע יש, ואחר כך גוזרים תשלום.

ב-2016 קיבל פרס נובל לכלכלה יחד עם אוליבר הארט, על תורת החוזים. הולמסטרום סיפק את הצד של התמריץ כשהפעולה נסתרת והתוצאה נמדדת. הארט סיפק את הצד של החוזה החסר, כשאי אפשר לכתוב הכל מראש. יחד הם נתנו לקובעי מדיניות ולדירקטוריונים שפה אחת: קודם שואלים מה רואים, אחר כך בונים תשלום, ורק בסוף מדברים על נדיבות או קמצנות. הולמסטרום כתב גם עם ז'אן טירול על נזילות ועל מקורות מימון של פירמות, וחיבר בין חוזה העבודה לבין שוק האשראי. חברה שמתקשה לשעבד נכס בלתי מוחשי צריכה חוזה אחר מחברה עם מכונות במחסן, כי המידע על המאמץ ועל השווי שונה.

ההשפעה יושבת בתוכניות תגמול, בקרנות נאמנות ובפיקוח על בנקים. רגולטור שמחייב בנקאים לקבל חלק מהבונוס במניות שננעלות לשנים מחיל בדיוק את ההיגיון הזה: המספר השנתי רועש, והסיכון האמיתי מתגלה לאט. דירקטוריון שמפזר יעדים - רווח, הון, תלונות לקוחות, ציות - מנסה למנוע את עיוות המשימה האחת. גם שכיר רגיל פוגש את המודל כשיש רכיב יעדים בתלוש, או כשמנהל משנה התנהגות לקראת סוף רבעון. מי שמסתכל על מיקרו כלכלה רואה שם את הפירמה כקופסה. הולמסטרום פותח את הקופסה ומראה חוזה.

בשביל הכיס הפרטי השיעור פשוט ועקשן. חוזה שכר הוא מפה של מה שהארגון באמת רוצה, גם כשהנאום אומר אחרת. אם המספר היחיד על הלוח הוא מכירות, המכירות יעלו וכל השאר ייסוג. אם מוסיפים אותות שמספרים על איכות, על סיכון ועל טווח ארוך, התשלום נעשה מורכב יותר וההתנהגות מתקרבת למה שהפירמה צריכה. הולמסטרום נתן את הכלל: משלמים לפי המידע, והמידע עצמו מעצב את העבודה.