אביג'יט בנרג'י - ממומבאי לניסויי שדה נגד עוני עולמי
בן להורים כלכלנים מקולקטה שבנה עם דופלו מעבדה עולמית, והסביר איך משפחה ענייה מחלקת שבוע של הכנסה דלה
אביג'יט וינאייק בנרג'י נולד ב-21 בפברואר 1961 במומבאי, וגדל בקולקטה בבית של שני כלכלנים. אביו, דיפאק בנרג'י, לימד בפרזידנסי קולג' אחרי דוקטורט בלונדון. אמו, נירמלה, חקרה שוק עבודה ומגדר. בבית המשפחה דיברו על מחירים, שכר ועוני כענייני יומיום, והבן הלך באותה דרך: תואר ראשון בפרזידנסי, המשך באוניברסיטת ג'ווהרלל נהרו בדלהי, ודוקטורט בהרווארד ב-1988. ב-1993 הצטרף לסגל MIT, ומאז הוא שם, היום בקתדרה של קרן פורד לכלכלה בינלאומית. הוא ראה מקרוב איך הודו גדלה במספרים ועדיין משאירה משפחות על סף מחסור, והפער הזה הפך לנושא חייו.
בנרג'י הגיע לפיתוח מתוך סבלנות לפרטים. במקום לשאול רק למה מדינה שלמה נשארת ענייה, הוא שאל למה חקלאי קונה מעט דשן, למה ילד נעדר מבית הספר בימי קציר, ולמה הלוואה קטנה מתגלגלת לחתונה יקרה. ב-2003 הקים עם אסתר דופלו ועם סנדהיל מוליינאתן את מעבדת ג'יי-פאל ב-MIT. מייקל קרמר, שהיה כבר בשטח בקניה, הפך לשותף טבעי. הרשת הפכה את ניסוי השדה האקראי לכלי עבודה, ובנרג'י היה הקול שהסביר למה זה חשוב גם מחוץ לאקדמיה: כסף ציבורי מוגבל, והטעות עולה בחיי אדם. הוא לימד דור של דוקטורנטים לדבר עם פקיד מחוז ועם אם לילדים באותו בוקר.
התיאוריה של בנרג'י אומרת שהעני אינו דמות אחת. יש עני עם חנות זעירה, עני עם חלקה, עני שחי משכר יומי, ועני שתלוי בקרובים בעיר. לכל אחד יש תזרים שונה, ולכן אותה תוכנית נראית אחרת בכיס. מאמר מ-2007 עם דופלו, על החיים הכלכליים של העניים, תיעד הוצאות על חתונות, אלכוהול, מכשירי בית ומזון, והראה שהקלוריות אינן תמיד הסעיף הראשון. זה נשמע שיפוטי, אבל המסקנה הפוכה: כשמחר לא בטוח, קצת הנאה היום היא הגיונית. בכיס זה אומר שמענק קטן יכול להיעלם בטקס חברתי, ושחיסכון יצליח יותר אם יורד אוטומטית ביום המשכורת.
העוני כרצף של החלטות יומיומיות
בחינוך בהודו בדק עם שותפים מורים מחליפים, שיעורי עזר ומבחנים פשוטים. הממצא החוזר היה שילדים רבים יושבים בכיתה מעל הרמה שלהם, ולכן שעת תגבור ממוקדת שווה יותר מהוספת ספר לכל אחד. באשראי בחן מיקרו-הלוואות ומצא תועלת מתונה: חלק מהעסקים גדלים, חלק פורעים חוב ישן, והעוני הרחב נשאר. זו תשובה מפוכחת למי שחיפש קסם. בבריאות הראה שהבעיה היא לעיתים אספקה ואמון, לא חוסר רצון להתרפא. השאלות האלה שייכות ללב של מיקרו כלכלה: מחיר, תמריץ, מידע וזמן. הן גם פרק בסיפור הרחב יותר של איך הכלכלה התפתחה, מהמודלים הגדולים של המאה העשרים אל מדידה על הקרקע.
הייחוד של בנרג'י הוא חיבור בין תיאוריה לבין סבלנות אתנוגרפית. הוא יודע לכתוב מודל, ואחר כך לשבת עם משפחה בכפר ולשאול מה קרה ל-20 הרופי שנכנסו ביום שלישי. ב-2015 נישא לדופלו, וב-2019 קיבלו יחד עם קרמר את פרס נובל לכלכלה על הגישה הניסויית למאבק בעוני. הספר Poor Economics מ-2011 הפך לרב מכר כי דיבר בגובה העיניים: פרקים על רעב, בריאות, חינוך, ילודה, ביטוח ויזמות, בלי הבטחה אחת גדולה. ב-2019 יצא Good Economics for Hard Times, שפנה גם לקורא במדינה עשירה ששואל על הגירה ועל סחר. בנרג'י כתב גם על זהות, על אפליה בכיתה, ועל איך ציפיות של מורה משנות ציון.
במקביל כתב על כשלים של שווקים דקים: כפר בלי ביטוח בריאות, בלי חשבון חיסכון נוח, ובלי מורה שמגיע כל יום. העני משלם ריבית גבוהה כי אין לו בטוחה, וקונה סחורה יקרה כי אין לו מקום אחסון. לכן תוכנית טובה מתקנת קודם את התשתית הקטנה סביב ההחלטה, ורק אחר כך מדברת על צמיחה לאומית. בנרג'י חוזר על זה בהרצאות לממשלות: קודם לפרק את העוני לפעולות, אחר כך לבדוק, ורק בסוף להרחיב תקציב. ההשפעה נראית בתוכניות לימוד, במשרדי פיתוח ובעמותות שכבר דורשות קבוצת ביקורת. בהודו הורחבו תוכניות תגבור של הארגון פראתם אחרי ניסויים שבהם השתתף. ברחבי העולם למדו בנקים ומשרדי אוצר לדבר על מה עובד במקום על סיסמה. בנרג'י ממשיך ללמד ב-MIT ולעמוד בראש הרשת, ומזכיר שמדיניות טובה מתחילה בכבוד לחשבון של מי שיש לו מעט. מי שמחלק תקציב רווחה בישראל מכיר את אותה מתיחות: מענק כללי מול תוכנית ממוקדת, וקשה לדעת מה מגיע באמת למשפחה בלי מדידה. השיעור שלו נשאר מעשי. לפני שמרחיבים קצבה או הלוואה, כדאי לשאול מה קורה לשקל הראשון אחרי שהוא עוזב את הקופה.
