תומס סרג'נט - כשהציפיות לומדות את כלל הממשלה עצמו

תומס ג'ון סרג'נט נולד ב-19 ביולי 1943 בפסדינה, קליפורניה. למד בברקלי, סיים תואר ראשון ב-1964, ועבר להרווארד לדוקטורט בכלכלה, שהושלם ב-1968. אחרי שנה בפנסילבניה הגיע ב-1971 לאוניברסיטת מינסוטה, אז קן של מאקרו חדש: ניל וולאס, כריסטופר סימס, אדוארד פרסקוט. סרג'נט ישב שם עד 1987, ייעץ לבנק הפדרלי של מיניאפוליס, ואחר כך לימד בשיקגו, בסטנפורד, ומ-2002 בניו יורק יוניברסיטי. מ-1987 הוא גם עמית במכון הובר.

בשנות ה-70 היה בין מובילי מהפכת הציפיות הרציונליות אחרי לוקאס. עם וולאס פרסם ב-1975 ו-1976 מאמרים על מדיניות כלכלית תחת ציפיות רציונליות, כולל טענת חוסר היעילות של מדיניות: כלל מוניטרי שיטתי, ברגע שהוא ידוע, מתקשה להזיז תפוקה ואבטלה מעבר למה שהמבנה האמיתי של המשק מכתיב. הפתעה יכולה להזיז. כלל גלוי נבלע. ב-1981 פרסמו השניים ב-Quarterly Review של הפד במיניאפוליס את Some Unpleasant Monetarist Arithmetic. ב-1987 יצא ספר הלימוד Dynamic Macroeconomic Theory, שהכניס דור סטודנטים לשיטות דינמיות.

חשבון לא נעים בין אוצר לבנק מרכזי

הרעיון בכיס בשני רבדים. הראשון: אי אפשר לאמוד אינפלציה בלי לאמוד גם איך אנשים מנחשים אינפלציה. סרג'נט בנה שיטות שבהן הציפיות הן חלק מהמודל, לא תוספת מבחוץ. השני, החשבון הלא נעים: אם לממשלה יש גירעון קבוע שחייב להיות ממומן, בנק מרכזי שמחליט להדפיס פחות היום דוחה את הדפסה למחר. בחלק מהמקרים הציבור רואה את זה מראש, והאינפלציה עולה כבר עכשיו. בכיס זה אומר שריסון מוניטרי בלי ריסון תקציבי הוא הבטחה עם תאריך פירעון. הקשר הזה מחבר את הבנק המרכזי והריבית לאוצר, ויושב בלב מאקרו כלכלה: כסף, חוב וציפיות הם מערכת אחת.

הייחוד היה באמידה. לוקאס ניסח את העיקרון. סרג'נט, לעיתים עם סימס, תרגם אותו לנתונים: איך מזהים מה גרם למה בין מדיניות למשק, כשכל צד מגיב לצד השני. בהמשך הדרך, בשנות ה-90 וה-2000, פנה ללמידה. אנשים מתחילים בלי המודל הנכון ומתעדכנים מהנתונים, כמו סטטיסטיקאים. עם לרס פיטר הנסן כתב על החלטות עמידות מול מודל לא ודאי, בספר Robustness מ-2008. הוא גם חקר אינפלציה היסטורית, מהייצובים הגדולים באירופה אחרי מלחמות עד לדיסאינפלציה האמריקאית של שנות ה-80, בספר Rational Expectations and Inflation.

בכיס זה נראה כך. אוצר מריץ גירעון קבוע. הבנק המרכזי מחליט להדפיס לאט, כדי להוריד אינפלציה עכשיו. החוב הממשלתי גדל, והציבור מבין שמחר מישהו יידרש לממן אותו במס או בהדפסה. אם ההדפסה היא הדרך היחידה שנשארה, האינפלציה העתידית נכנסת למחירים כבר היום. זה החשבון הלא נעים מ-1981: ריסון מוניטרי בלי ריסון תקציבי דוחה את החשבון, ולעיתים מקדים אותו. הייצובים הגדולים בהיסטוריה, מגרמניה אחרי היפר-אינפלציה עד לדיסאינפלציה האמריקאית של שנות ה-80, עבדו כשהכלל עצמו התחלף באמין, לא כששינו רק את קצב הדפוס לחודש אחד. סרג'נט תיעד את המקרים האלה בספר על ציפיות ואינפלציה, והראה שהלמידה מהירה כשהמשטר משתנה באמת, ואיטית כשהכותרות מתחלפות והגירעון נשאר.

ב-2011 קיבל את פרס נובל לכלכלה יחד עם כריסטופר סימס, על מחקר אמפירי של סיבה ותוצאה במאקרו. סימס תרם כלים להלמים קצרי טווח. סרג'נט תרם כלים לשינוי מבני במדיניות, כמו יעד אינפלציה חדש או רסן תקציבי קבוע. השילוב נתן לבנקים מרכזיים שפה של זיהוי: מה קורה אחרי הלם ריבית, ומה קורה אחרי שינוי כלל. סרג'נט גם לימד דורות במינסוטה, בשיקגו ובניו יורק, והעמיד תלמידים שהמשיכו באמידה של מודלים עם ציפיות ועם למידה.

השפעה חיה: כל דיון על יעד אינפלציה, על גירעון ועל אמינות, נשען על השאלה שסרג'נט הציב. הציבור לומד. האוצר והבנק לומדים שהציבור לומד. מדיניות שעובדת בספר לימוד של שנות ה-60 מתפרקת כשהכלל עצמו נכנס למשוואות של האנשים. סרג'נט נתן למאקרו כלי למדוד את הלמידה הזו, לא רק לספר עליה. כשבנק מרכזי מפרסם תחזית וממתין שהשוק יתיישר אליה, הוא עובד בעולם שסרג'נט עזר לבנות: ציפיות הן משתנה במודל, והמודל נבחן מול נתונים, לא מול כוונות. גם האוצר נכנס לאותה מסגרת. הבטחת קיצוץ גירעון בעוד שנתיים עובדת רק אם הציבור מאמין שהכלל באמת השתנה, אחרת האינפלציה והריבית מתמחרות את הגירעון הישן.