פול קרוגמן - למה מדינות דומות סוחרות זו עם זו
מאולבני עד פרינסטון, הוא הסביר איך מפעל שגדל ומגוון מותגים מייצרים סחר גם בלי פער יתרון קלאסי
פול רובין קרוגמן נולד ב-28 בפברואר 1953 באולבני שבמדינת ניו יורק, וגדל בלונג איילנד. ב-2008 קיבל לבדו את פרס נובל לכלכלה על ניתוח דפוסי סחר ומיקום של פעילות כלכלית. עד אז התיאוריה הקלאסית אמרה שמדינות סוחרות כי הן שונות. יין מול בד, אדמה מול הון. קרוגמן הראה שמדינות דומות סוחרות זו עם זו כי יש תשואה עולה לגודל, וכי הצרכן רוצה מגוון.
הוא סיים תואר בייל ב-1974 ודוקטורט ב-MIT ב-1977, אצל רודי דורנבוש, על שערי חליפין גמישים. לימד בייל, ב-MIT, בסטנפורד ובפרינסטון, ומ-2015 במרכז הלימודים של סיטי יוניברסיטי בניו יורק. בקיץ 1976 בילה חודשים בבנק המרכזי של פורטוגל, אחרי מהפכת הציפורנים. משק קטן שמתמודד עם שער, אינפלציה וסחר לימד אותו שהתיאוריה צריכה לדבר עם חשבונית יצוא, לא רק עם תרשים.
ב-1979 פורסם המאמר על תשואה לגודל, בידול מוצרים ודפוס הסחר. ב-1991 הגיע המאמר תשואות עולות וגאוגרפיה כלכלית בכתב העת לכלכלה פוליטית. שניהם בונים על אותו מנוע. ייצור עם עלות קבועה גדולה נעשה זול יותר ככל שהמפעל גדל. הצרכן אוהב כמה מותגים של אותה סחורה. התוצאה היא סחר תוך-ענפי. גרמניה ויפן מוכרות זו לזו מכוניות, לא כי אחת חקלאית והשנייה תעשייתית, אלא כי כל אחת מתמחה בדגם ונהנית משוק גדול.
כשהמפעל נמשך אל השוק הגדול
מה זה אומר בכיס. המחיר של מכונית, טלפון או תרופה יורד כי המפעל משרת שוק עולמי, לא רק עיר אחת. בלי הגודל הזה הדגם היה יקר או בכלל לא קיים. הגאוגרפיה הכלכלית מוסיפה שכבה. כשיש תשואה לגודל ועלויות הובלה, התעשייה נמשכת אל המקום שבו כבר יש קונים וספקים. כך נולדים אשכולות. עמק הסיליקון, דטרויט, הרצליה פיתוח. מי שגר ליד האשכול נהנה משכר גבוה יותר. מי שנשאר מחוץ משלם במחיר תעסוקה.
הייחוד של קרוגמן היה לבנות מודל פשוט, עם מתמטיקה שאפשר ללמד, שפותר את הסתירה בין סחר בפועל לבין תורת היתרון היחסי הישנה. ריקרדו הסביר למה פורטוגל ואנגליה מחליפות יין ובד. קרוגמן הסביר למה שתי מדינות עשירות מחליפות מכוניות דומות. זה שינה את האופן שבו קוראים איך הכלכלה התפתחה בעידן הגלובלי. המכס על מכונית מיובאת פוגע גם בצרכן המקומי וגם במפעל שחי ממגוון ומגודל.
הוא כתב גם על משברי מטבע ועל מלכודת נזילות, והספר שיבת כלכלת השפל מ-1999 קרא מחדש את יפן של שנות התשעים כעולם שבו ריבית אפסית כבר אינה מספיקה. אחרי 2008 המסר הזה חזר. במקביל הפך לטוראי בעיתון ניו יורק טיימס מ-2000 עד 2024, ושם התחדדה דמות ציבורית חריפה יותר מהמודלים. הפרס ניתן על הסחר והגאוגרפיה, לא על הטור. מי שמפריד בין השניים קורא נכון.
סחר תוך-ענפי הוא הסיפור הישראלי השקט. ישראל מייצאת רכיבים אלקטרוניים לאירופה ומייבאת רכיבים אחרים מאותו ענף. מטוסים, תרופות, תוכנה. זה לא יין מול בד. זה מפעל שמתמחה בדגם אחד וקונה דגם משלים. מכס על יבוא בענף כזה פוגע גם במפעל המקומי שחי מחלקים מיובאים. קרוגמן נתן לזה שם. הצרכן מקבל יותר מגוון במחיר נמוך יותר כי הגודל העולמי מפזר את העלות הקבועה של הפיתוח על מיליוני יחידות.
הגאוגרפיה הכלכלית מסבירה גם למה תל אביב והרצליה מושכות שכר גבוה יותר מבאר שבע באותו מקצוע. כשיש תשואה לגודל, הפירמות נמשכות אל המקום שבו כבר יושבים מהנדסים, משקיעים ולקוחות. הדירה ליד האשכול מתייקרת, והפריפריה משלמת במחיר נסיעה או במחיר שכר. מדיניות פיזור אוכלוסין מתנגשת במודל. קרוגמן לא אמר שהאשכול צודק מוסרית. הוא אמר שהוא יציב, כי כל פירמה חדשה מרוויחה מהיותה ליד האחרות.
השפעתו נשארת בהסכמי סחר, בוויכוח על מכסים, ובשאלה איפה לשים מפעל. ישראל מייצאת שבבים ותוכנה לא כי יש לה פחם, אלא כי יש אשכול של הון אנושי ושוק עולמי שמוכן לשלם על מגוון. קרוגמן נתן לזה מודל. מי שקונה מניה של יצואן במדריך המניות הגדול קונה, בין השאר, את הימור הגודל והמיקום שהוא תיאר. אם השוק נסגר במכס, התשואה לגודל נשברת והאשכול נחלש. ספר הלימוד כלכלה בינלאומית, שכתב עם מוריס אובסטפלד, הכניס את המודלים האלה לכיתה של דורות. הסטודנט שפעם למד רק יתרון יחסי יוצא עם תרשים של גודל, מגוון ומיקום. זה השינוי השקט ביותר והעמוק ביותר שהשאיר.
