ריצ'רד ת'יילר - ברירת מחדל שמשנה חיסכון בלי חוק חדש

ריצ'רד ת'יילר נולד ב-12 בספטמבר 1945 באיסט אורנג' שבניו ג'רזי, וגדל בבית יהודי מהמעמד הבינוני שבו שיחה על כסף הייתה חלק מהשגרה. הוא למד באוניברסיטת קייס וסטרן ריזרב, המשיך לתואר שני ולדוקטורט באוניברסיטת רוצ'סטר, ושם כבר הרגיש שהמודל של האדם הרציונלי שמלמדים בכיתה מתאר משהו אחר ממה שקורה בסופר, בתוכנית הפנסיה ובהחלטות על כרטיס אשראי. ברוצ'סטר ואחר כך באוניברסיטת קורנל הוא התחיל לאסוף מקרים קטנים שחזרו על עצמם: אנשים שמתייחסים לבונוס אחרת מאשר למשכורת, שמוכרים מניה מפסידה באיחור, ושנשארים בתוכנית ברירת המחדל גם כשהיא יקרה. כלכלנים רבים העדיפו להניח את המקרים האלה בצד. ת'יילר הפך אותם לחומר גלם.

בשנות השמונים הוא כתב סדרת טורים בשם "אנומליות" בכתב עת מקצועי, והציג שוב ושוב פער בין מה שהתיאוריה מנבאת לבין מה שאנשים עושים בפועל. הוא עבד במקביל עם דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, שכבר בנו מפה של הטיות שיפוט, ותרגם את המפה לכלים של שוק: מחירים, חיסכון, ביטוח והשקעות. ב-1995 עבר לאוניברסיטת שיקגו, לבית הספר למינהל עסקים, מקום שבו מודלים רציונליים היו הדת השלטת. דווקא שם התקבעה הכלכלה ההתנהגותית כשדה שאפשר לבנות עליו מדיניות, ולא רק כאוסף סיפורים משעשעים.

התיאוריה במפורש אומרת כך: בני אדם מחלקים כסף ל"מגירות" בראש. בונוס של אלפיים שקל מרגיש כמו מציאה ולכן יוצא מהר על מסעדה וחופשה, בעוד שאותו סכום בתוך המשכורת נשמר. הפסד על מניה כואב יותר מרווח זהה על מניה אחרת, ולכן תיק נשאר תקוע עם נייר מפסיד. ברירת מחדל מנצחת כוונה: מי שצריך לסמן וי כדי להצטרף לחיסכון פנסיוני נשאר בחוץ, ומי שמצורף אוטומטית נשאר בפנים. בכיס זה נראה פשוט. שינוי של משבצת אחת בטופס קליטה לעבודה יכול להזיז אלפי שקלים בשנה, ובמשך שלושים שנה להפוך לפער של מאות אלפי שקלים בין שני עובדים עם אותו שכר.

החשבונאות המנטלית ומה היא עושה לכיס

הייחוד של ת'יילר הוא התרגום ממעבדה לפוליסת ביטוח ולתלוש שכר. הוא כינה את החלוקה למגירות בשם חשבונאות מנטלית, והראה שהמגירות האלה יציבות מספיק כדי לבנות עליהן מוצר. ב-2004 פרסם עם שלמה בן-ארצי את תוכנית "חסוך יותר מחר": העובד חותם היום על העלאת שיעור החיסכון מתוך תוספות השכר העתידיות, כך שהנטו בחודש הקרוב נשאר כמות שהוא. האינרציה, שבדרך כלל פוגעת בחיסכון, מתחילה לעבוד לטובתו. במקומות עבודה שאימצו את המודל עלה שיעור ההפרשה באופן חד, בלי הרצאה על ריבית דריבית ובלי קנס. אותו היגיון עומד מאחורי הצטרפות אוטומטית לקרן פנסיה ולקרן השתלמות, ומאחורי תזכורות קטנות שמגיעות בזמן החלטה.

ב-2008 יצא הספר "נדג'", שנכתב עם המשפטן קאס סנסטיין. הרעיון המרכזי: מי שעיצב את הטופס, את האתר ואת ברירת המחדל כבר מנהל את הבחירה, גם כשהוא שותק. אפשר לעצב אותה כך שהאפשרות הקלה תהיה גם האפשרות שמיטיבה עם החוסך, ועדיין להשאיר פתח יציאה. ממשלת בריטניה הקימה יחידה ייעודית שעבדה לפי הספר הזה, וארצות הברית הרחיבה הצטרפות אוטומטית לתוכניות 401(k). בישראל ההיגיון הזה מוכר לכל שכיר: קרן פנסיה נפתחת כברירת מחדל, דמי ניהול נקבעים במכרזים, והמעבר בין מסלולים דורש פעולה. מי שמבין איך עובדות קרנות נאמנות וקרנות סל רואה אותה תבנית גם בחיסכון הנזיל: ברירת המחדל של דמי הניהול, של מסלול המניות ושל הוראת הקבע קובעת יותר מכוונה טובה.

ב-2015 סיפר ת'יילר את המסלול האישי בספר "Misbehaving", מין יומן שדה של מי שלמד לדבר עם כלכלנים בשפה שלהם ועם קובעי מדיניות בשפה של טופס. ב-2017 קיבל פרס נובל לכלכלה על הכללת פסיכולוגיה בתוך ניתוח כלכלי של החלטות. הפרס אישר מה שכבר רץ בשטח: בנקים מרכזיים, רשות ניירות ערך ומשרדי אוצר מפעילים יחידות התנהגותיות שבודקות ניסוי קטן לפני שהם משנים כלל גדול.

ההשפעה נשארת בחשבון העובר ושב. עמלת משיכה שמוצגת בגדול מורידה משיכות מיותרות. תזכורת לפני חידוש ביטוח מורידה כפל כיסוי. סימון מראש של מסלול מנייתי לגיל צעיר מגדיל את החשיפה לשוק לאורך זמן. גם מי שבוחר בעצמו מניות בתיק הפרטי שלו נופל לאותן מגירות: כסף ש"הרוויח" על נייר מרגיש מותר לבזבוז, וכסף שהפסיד נשאר תקוע. ת'יילר נתן שם לתופעה, ואחר כך נתן כלי שמשנה אותה בלי נאום ובלי חוק חדש, רק עם עיצוב של המשבצת הראשונה בטופס.