אנגוס דיטון - רמת חיים, עוני ומחלות ייאוש במספרים

אנגוס סטיוארט דיטון נולד ב-19 באוקטובר 1945 באדינבורו. אביו עבד כמהנדס, והבן גדל בבית שכיבד מקצוע מדויק וחשד בסיסמאות. הוא למד בקיימברידג', בפיצוויליאם קולג', לימד בבריסטול, ועבר לפרינסטון ב-1983. שם בנה קריירה של מדידה: מה אנשים קונים, כמה הם אוכלים, איך הם מדווחים על מצבם, ומה הפער בין המספר הלאומי לבין החשבון בבית. ב-2015 קיבל את פרס נובל לכלכלה על ניתוח צריכה, עוני ורווחה. ב-2016 הוענק לו תואר אבירות. הוא נשאר אמפיריקן עקשן: קודם הנתונים, אחר כך הסיפור.

ב-1980 פרסם עם ג'ון מולבאוור את מערכת הביקוש כמעט אידיאלית, בראשי תיבות AIDS. זה נשמע כמו נוסחה לארוחה, ובפועל זה כלי שמאפשר לחשב איך משק בית מחלק תקציב בין לחם, דיור, בריאות ובילוי כשהמחירים זזים. בלי מערכת כזו קשה לדעת מי נפגע מאינפלציה במזון ומי נפגע משכר דירה. דיטון לקח את הכלי אל סקרי משקי בית בהודו, באפריקה ובארצות הברית, והראה שרמת חיים נמדדת טוב יותר בסל הקניות ובבריאות מאשר בתוצר לבדו. התוצר עולה, ובמקביל ילד נשאר רעב או מבוגר מת מוקדם. ספרו על ניתוח סקרי משק בית הפך למדריך של הבנק העולמי ושל לשכות סטטיסטיקה.

בכיס, דיטון אומר דבר פשוט: המשכורת והתוצר הם נקודת פתיחה, והחיים עצמם נמדדים במה שנקנה, כמה שנים חיו, ומה איכות אותן שנים. סקר צריכה חושף אם עליית מחירים אכלה את ההעלאה בשכר. מדד גובה יכול לרמוז על תזונה בילדות. תוחלת חיים מספרת אם הצמיחה הגיעה לגוף. הוא גם פירק את הקשר בין הכנסה לאושר: הכנסה גבוהה יותר הולכת עם שביעות רצון מהחיים כמכלול, בעוד האושר הרגעי מגיב אחרת. בכיס זה אומר שבונוס חד-פעמי מרגיש טוב לערב, ורמת חיים יציבה נבנית משכר, בריאות וביטחון לאורך שנים.

מדידת חיים מעבר לתוצר

בספר The Great Escape מ-2013 תיאר את הבריחה הגדולה מעוני ומחלה מאז המאה השמונה-עשרה: פחות ילדים מתים, יותר אנשים יוצאים ממחסור קיצוני, ובמקביל נפער פער בין מי שברח לבין מי שנשאר מאחור. הפער הזה הוא חלק מהסיפור, לא הערת שוליים. עם אן קייס תיעד בשנות העשרה עלייה בתמותה של אמריקאים לבנים בגיל העבודה בלי תואר אקדמי, ממנות יתר של משככי כאבים, מאלכוהול ומהתאבדות. הם קראו לזה מחלות ייאוש. בכיס זה שוק עבודה שנשבר, קהילה שהתפרקה, וחוב רפואי שרודף משפחה. הספר Deaths of Despair and the Future of Capitalism יצא ב-2020.

דיטון גם הזהיר מפני סגידה לניסוי שדה ככלי יחיד, ומפני סיוע חוץ שמחליף מדינה מקומית במקום לבנות אותה. הוא מודד, ואחר כך שואל מי נהנה מהמספר. הייחוד שלו הוא סירוב לבחור בין אופטימיות גורפת לבין ייאוש. העולם יצא ממחסור בקנה מידה היסטורי, ובו בזמן משפחה במדינה עשירה יכולה לרדת בבריאות ובמעמד. זה פרק של מאקרו כלכלה שנשען על מיקרו: סכום ההחלטות בבית. מי שמבין מה זו כלכלה מוצא אצלו את הגשר בין מדד המחירים לבין תוחלת החיים.

דיטון עסק גם בכוח הקנייה בין מדינות. שער חליפין רשמי מטעה כשמשווים רמת חיים, כי סל המזון והדיור עולה אחרת בדלהי ובלונדון. לכן הוא דחק להשתמש במדדי השוואת מחירים, ולהיזהר מקו העוני שמוצמד לדולר בלי לבדוק מה קונים בו בפועל. בארצות הברית חקר עם קייס גם את מערכת הבריאות: הוצאה עצומה, תוחלת חיים שנשחקת בקבוצות מסוימות, ומשפחות שנשברות מחוב רפואי. המספר הלאומי של ההוצאה מסתיר את החשבון הפרטי. ההשפעה הגיעה ללשכות סטטיסטיקה, לבנק העולמי ולדיון על אי-שוויון. ממשלות למדו לפרסם מדדי רווחה לצד תוצר, וחוקרים למדו להצליב סקר עם נתוני תמותה. בישראל אותה שאלה חיה במדד יוקר המחיה, בפערי בריאות בין מרכז לפריפריה, ובהשכלה ככרטיס כניסה לשוק העבודה. דיטון ממשיך לכתוב מפרינסטון, בדרך כלל עם קייס, על דמוקרטיה, בריאות והון. השיעור שלו לחשבון הביתי ברור. כשהמדד עולה מהר מהשכר, רמת החיים ירדה גם אם התוצר חוגג. וכשקהילה מאבדת משרות יציבות, המחיר מופיע במרפאה ובתוחלת החיים, לא רק בבורסה.

המסלול של אנגוס דיטון יצא מסקוטלנד והגיע אל הקתדרה ואל הדף. הספר או המאמר המרכזי, The Great Escape, 2013, הוא הרגע שבו הרעיון הפסיק להיות שיחה בחדר והפך לשפה שמשתמשים בה בשוק. התיאוריה עצמה - צריכה, עוני, מחלות ייאוש - נשמעת מופשטת, אבל בכיס היא שאלה יומיומית: כמה עולה זמן, כמה שווה סיכון, ומי נושא את המחיר כשהמחיר בשוק מפספס משהו. הייחוד שלו: איך מודדים רמת חיים בלי לסמוך על תוצר בלבד. פרס נובל לכלכלה ב-2015 קיבע את המקום בספרי הלימוד. מי שמסתכל היום על מאקרו כלכלה רואה את העקבות בתוצר, בריבית, בסחר או במחיר של נכס, לפי הנושא שבו עסק.