אדוארד פרסקוט - כלל ריבית מחזיק הבטחה ששיקול דעת שובר
מגלנס פולס עד הבנק של מיניאפוליס, המודל שלו הפך יעד אינפלציה מכלי רטורי לכלל שמגן על המשכנתא ועל התלוש
אדוארד כריסטיאן פרסקוט נולד ב-26 בדצמבר 1940 בגלנס פולס שבמדינת ניו יורק, ומת ב-6 בנובמבר 2022 בפרדייס ואלי שבאריזונה. ב-2004 קיבל את פרס נובל לכלכלה יחד עם פין קיילנד, על שני רעיונות שנכנסו ללשון של בנקים מרכזיים: עקביות בזמן, ומחזור עסקים שמגיע מהצד האמיתי של המשק, לא רק מביקוש חסר.
בילדותו חלם על הנדסת טילים. הוא למד בסוארת'מור, המשיך לתואר שני בקייס וסטרן רזרב, והשלים דוקטורט בקרנגי מלון ב-1967. אחר כך לימד בקרנגי מלון, בשיקגו, במינסוטה ובאוניברסיטת המדינה של אריזונה, ועבד שנים ארוכות עם הבנק הפדרלי של מיניאפוליס. הסביבה הזאת, בין מודל מתמטי לנתוני תעסוקה ומחירים, עיצבה את הדרך שבה שאל שאלות. מה קורה למשק כשכולם כבר צופים את הצעד הבא של הממשלה.
המאמר המשותף עם קיילנד מ-1977, שכותרתו בעברית היא כללים במקום שיקול דעת, פורסם בכתב העת לכלכלה פוליטית. הרעיון פשוט מהכותרת. שר אוצר מבטיח היום אינפלציה נמוכה, כדי שעובדים יחתמו על חוזי שכר שקטים. ברגע שהחוזים חתומים, משתלם להפתיע בהרחבה מוניטרית, להוריד אבטלה לזמן קצר, ולשלם במחירים שעולים. הציבור לומד את התרגיל. בשלב הבא החוזים כבר כוללים את ההפתעה, וההבטחה מפסיקה לעבוד.
כלל שסוגר את הדלת להפתעה
מה זה אומר בכיס. משכנתא צמודה למדד, חיסכון בקופת גמל, ותלוש שכר שנקבע לשנה קדימה, כולם תלויים בשאלה אם הבנק המרכזי והריבית שהוא קובע כפופים לכלל ברור. יעד אינפלציה, עצמאות מוסדית, כלל כמות כסף, כולם ניסיונות לקשור את הידיים של מי שיושב על ההגה מחר. פרסקוט טען שהאופטימום של הרגע הוא מלכודת. מה שנראה נכון אחרי שהציבור כבר התחייב, הורס את האמון שבנה את ההתחייבות.
הייחוד שלו היה לתרגם את המלכודת הזאת למודל דינמי, עם שחקנים שצופים קדימה. עד אז מדיניות נמדדה לפי מה שהממשלה עושה עכשיו. אצלו המדיניות היא כלל לאורך זמן, והציבור מגיב לכלל, לא להכרזה חד-פעמית. זה שינה את השפה של מאקרו כלכלה. במקום לשאול איזו הזרמה נכונה ברבעון, שואלים איזה כלל מחזיק גם כשהפיתוי הפוליטי גדל.
ב-1982 הגיע המאמר השני עם קיילנד, זמן לבנייה ותנודות מצטברות, בכתב העת אקונומטריקה. כאן המחזור הכלכלי מגיע מהלם טכנולוגי או מהלם בהיצע, למשל מחיר נפט שעולה, ולא רק מביקוש שנחלש. מפעל לוקח שנים לבנות. ברגע שיש הלם, ההשקעה נמתחת על פני תקופות, והתפוקה והתעסוקה זזות יחד לאורך זמן. זו תורת המחזור הממשי. היא הייתה שנויה במחלוקת, כי היא תיארה חלק מהמיתון כתגובה יעילה להלם אמיתי, ולא רק ככשל ביקוש שדורש הזרמה מיידית.
שנות השבעים נתנו לתיאוריה קרקע חיה. אינפלציה גבוהה במערב, אחרי הלם הנפט, לימדה שבנקים מרכזיים שהבטיחו יציבות ושינו כיוון אחרי לחץ פוליטי איבדו את האמון. פול וולקר בפד בארצות הברית, ואחר כך יעדי אינפלציה בניו זילנד, בבריטניה ובישראל, הם תרגום מוסדי של פרסקוט. בישראל יעד האינפלציה של 1% עד 3% והוועדה המוניטרית אומרים לציבור מה הכלל. המשכנתא הצמודה והפיקדון השקלי נבנים על ההנחה שהכלל יחזיק גם בשנת בחירות.
אותה מלכודת פועלת גם בתקציב. ממשלה מבטיחה קצבת פנסיה נדיבה היום, כי העלות נופלת על דור שיבוא. מחר, כשהדור מגיע, הפיתוי לקצץ או למסות עולה. כלל פיסקלי, תקרה לגרעון, וקרן ייצוב, הם ניסיון לקשור ידיים גם בצד הזה. פרסקוט לימד שמה שנמדד הוא הכלל לאורך זמן, לא הנאום של הרבעון.
פרסקוט גם פיתח עם רוברט הודריק מסנן שמפריד מגמה ממחזור בסדרות של תוצר. אנליסטים עדיין משתמשים בו כשרוצים לראות אם הצמיחה יושבת מתחת למגמה או שמדובר בשינוי מבני. ב-2004 הוא שאל למה אמריקאים עובדים יותר מאירופאים, והצביע על מס שולי גבוה כגורם שמקטין היצע עבודה. גם כאן הכיס מדבר. שעת נוספת בתלוש שווה פחות כשהמס אוכל אותה, ולכן פחות אנשים מציעים אותה.
השפעתו נשארת בבנקים מרכזיים שמפרסמים כלל ריבית, ביעדי אינפלציה מפורשים, ובמודלים שבהם משקי בית ופירמות צופים קדימה. בישראל, יעד האינפלציה של בנק ישראל והוועדה המוניטרית הם תרגום מוסדי של אותה תובנה. הציבור צריך לדעת מה הכלל, לא רק מה הצעד האחרון. גם כשפורץ משבר והכלל מתכופף זמנית, הדיון חוזר לשאלה שפרסקוט הציב. איך חוזרים לכלל לפני שהציבור מפסיק להאמין לו.
