מייקל ספנס - התעודה כאות יקר בשוק העבודה המודרני
ממונטקלייר עד דיקן בסטנפורד, הוא הראה שהתואר משדר יכולת גם כשהחומר עצמו נשכח אחרי הבחינה
אנדרו מייקל ספנס נולד ב-7 בנובמבר 1943 במונטקלייר שבניו ג'רזי, להורים קנדים. ב-2001 קיבל את פרס נובל לכלכלה יחד עם ג'ורג' אקרלוף וג'וזף סטיגליץ, על שווקים עם מידע אסימטרי. החותם שלו הוא איתות. הצד שיודע יותר משקיע בפעולה יקרה, כדי שהצד שיודע פחות יוכל להבדיל.
הוא סיים תואר בפרינסטון ב-1966 בהצטיינות, המשיך לאוקספורד כמלגאי רודס, ודוקטורט בהרווארד ב-1972 על איתות שוק. לימד בסטנפורד, אחר כך בהרווארד כפרופסור לכלכלה ולמנהל, וב-1981 קיבל את מדליית ג'ון בייטס קלארק. בשנות התשעים כיהן כדיקן בית הספר למנהל בסטנפורד. בהמשך עמד בראש ועדת הצמיחה והפיתוח, גוף בין-לאומי שבדק איך מדינות עניות מצמצמות פער, ולימד בבית הספר שטרן בניו יורק. המסלול עובר ממודל דק של שוק עבודה אל שאלות של צמיחה במדינות שלמות.
המאמר איתות בשוק העבודה פורסם ב-1973 ברבעון לכלכלה. המעסיק אינו רואה פריון לפני ההעסקה. המועמד יודע על עצמו יותר. תואר אקדמי עולה זמן וכסף. למי שהלימוד קל יותר, העלות נמוכה יותר. לכן דווקא מי שיכול, קונה את האות. המעסיק משלם שכר גבוה יותר לבעלי התעודה, גם אם חלק מהחומר לא ישמש במשרה. האות עובד כי הוא יקר, וכי הוא יקר יותר למי שקשה לו.
כשהשכר משלם על החותמת, לא רק על המיומנות
מה זה אומר בכיס. שכר הפתיחה של בוגר תואר ראשון גבוה משל מי שבלי תואר, גם בעבודות שבהן ההכשרה קורית במשרד. חלק מהפער הוא מיומנות אמיתית. חלק הוא איתות. שכר הלימוד, שנות ההכנסה שאבדו, והבחינות, הם המחיר של החותמת. אם כולם היו מקבלים תואר בזול, האות היה נשחק. האינפלציה של תעודות היא בדיוק זה. יותר אנשים קונים את האות, והמעסיק דורש תואר שני כדי להפריד מחדש. המשפחה שמשלמת על לימודים קונה גם ידע וגם מדבקה.
הייחוד של ספנס היה להפוך את האיתות למודל עם שיווי משקל. יש שיווי משקל מפריד, שבו סוגי עובדים בוחרים רמות לימוד שונות, ויש שיווי משקל מאחד, שבו כולם שולחים אות דומה והמידע נחסם. המעסיק והעובד מגיבים זה לזה. זו קומה משלימה ללימונים של אקרלוף ולסינון של סטיגליץ. אצל אקרלוף האיכות נסתרת והשוק מתכווץ. אצל ספנס הצד החזק משקיע כדי להיראות. אצל סטיגליץ הצד החלש בונה תפריט שגורם לחשיפה. שלושתם יחד בנו את מיקרו כלכלה של מידע חסר.
ב-1974 הרחיב את זה בספר איתות שוק. אחר כך עבר לארגון תעשייתי, לתחרות ולצמיחה. הספר ההתכנסות הבאה מ-2011 תיאר איך כלכלות מתעוררות סוגרות פער מול העשירות, ומה קורה כשהן מגיעות לגבול הטכנולוגיה. ועדת הצמיחה שאסף בחנה עשרות מדינות שהחזיקו צמיחה גבוהה לאורך זמן. המסקנה הייתה מעשית. יציבות מקרו, פתיחות לידע, השקעה בהשכלה, ומדיניות שמתאימה לשלב. האות האישי של התעודה הפך כאן לאות לאומי. מדינה משדרת אמינות למשקיעים באותם כלים יקרים.
אפקט התעודה, הפער בקפיצה בשכר ביום קבלת התואר ולא בהדרגה לאורך הקורסים, תומך בסיפור האיתות. אם הידע היה הכל, השכר היה עולה שנה אחרי שנה. בפועל יש מדרגה. מחנות תכנות ובוטקמפים מנסים לבנות אות זול יותר ומהיר יותר. חלק מהמעסיקים בהייטק הישראלי כבר מקבלים תיק עבודות במקום תואר. זה שיווי משקל חדש. האות עובר מערוץ יקר אחד לערוץ יקר אחר, כי המעסיק עדיין צריך סימן שקשה לזייף.
שכר הלימוד בישראל מסבסד חלק מהעלות, ולכן יותר אנשים קונים את האות. התוצאה היא אינפלציית תארים במקצועות מסוימים, ותואר שני שמתחיל לשמש כמפריד. ספנס תיאר את הדינמיקה הזאת כבר ב-1973. כשהעלות יורדת לכולם, ההפרדה נחלשת, והשוק מחפש אות חדש. ראיון קוד, תקופת ניסיון, והמלצה ממי שכבר בפנים, הם אותות יקרים בפני עצמם. הזמן של המראיין הוא המחיר.
השפעתו נשארת בגיוס עובדים, בהשקעה בחינוך, ובשאלה כמה תואר באמת שווה בענף נתון. בישראל הפער בין שכר בוגר מדעי המחשב לבין שכר בוגר תחום רווי הוא גם מיומנות וגם אות. חברה שדורשת תואר לתפקיד שאפשר ללמוד בעבודה משלמת על סינון זול יחסית לראיון עמוק. מי שמתכנן קריירה קורא את ספנס כתזכורת. הלימוד עצמו חשוב, והחותמת חשובה בנפרד. מה זו כלכלה בשוק העבודה מתחילה בפער הידע בין מי שנכנס לראיון לבין מי שיושב מעברו השני.
