פיירו סראפה - מחירים שנולדים ממערכת הייצור עצמה

פיירו סראפה נולד ב-5 באוגוסט 1898 בטורינו, בנם של אנג'לו סראפה, משפטן מסחרי נודע שכיהן אחר כך כרקטור באוניברסיטת בוקוני, ושל אירמה טיבולי. הבית היה בורגני, משכיל, עם קשרים באקדמיה האיטלקית. פיירו למד משפטים בטורינו וכתב עבודה על אינפלציה מוניטרית באיטליה בתקופת המלחמה. בלונדון שלאחר המלחמה פגש את קיינס, ובאיטליה התיידד עם אנטוניו גרמשי. אחרי המעבר למשטר הפשיסטי סייע לגרמשי הכלוא בספרים, בנייר ובקשר לעולם. ב-1925 פרסם מאמר ארוך באיטלקית על חוקי התשואה, ובדצמבר 1926 מאמר באנגלית בכתב העת הכלכלי: "חוקי התשואה בתנאי תחרות".

המאמר מ-1926 זעזע את קיימברידג'. סראפה הראה שהשיווי משקל החלקי של מרשל - ענף אחד עם היצע עולה או יורד בבידוד - נשבר כשמודים שתשומות משותפות לענפים רבים. קיינס הציע לו משרת הוראה, וב-1927 עבר לאנגליה. אחר כך נעשה עמית בטריניטי קולג', מקום שנשאר ביתו עד מותו. מ-1930 ישב בקרקס של קיימברידג' שדן בטיוטות קיינס. ב-1931 החל במפעל העריכה של כתבי דוד ריקרדו, עבודה מדוקדקת שנמשכה עד שנות ה-70, עם כרך ראשון ב-1951. ב-1960, אחרי עשרות שנים של טיוטות, יצא "ייצור סחורות באמצעות סחורות". נפטר בקיימברידג' ב-3 בספטמבר 1983, בן 85, פחות מחודש אחרי ג'ואן רובינסון.

בשפת כיס, סראפה שאל ממה נולד מחיר של לחם, פלדה או בד. אצל מרשל וג'בונס המחיר נפגש בין תועלת שולית של הקונה לבין עלות שולית של היצרן. אצל סראפה המחיר עולה ממערכת: כל סחורה מיוצרת באמצעות סחורות אחרות ועבודה, בשיעורי רווח ושכר אחידים במשק. אם השכר עולה, שיעור הרווח יורד, ומחירי הסחורות זזים לפי כמה עבודה עקיפה כבולה בכל אחת. הכסף כאן הוא יחידת מדידה, לא מנוע נפרד. המשרות נכנסות כעבודה נדרשת במתכון הייצור. הסחר בין ענפים הוא טבלת תשומות: חיטה צריכה דשן, דשן צריך אנרגיה, אנרגיה צריכה מכונות, מכונות צריכות פלדה. המחיר היחסי הוא הפתרון של המערכת הזו, אחרי שבוחרים איך מתחלקים שכר ורווח. בכיס זה אומר שמחיר הלחם תלוי במחיר החיטה, באנרגיה, במכונה ובשכר האופה, וגם בשיעור הרווח שהענף מצליח לשמור. אם השכר במשק עולה, ענפים עתירי עבודה מתייקרים יחסית לענפים עתירי מכונות. המשרות נעות אחרי המתכון: כמה עבודה דרושה ליחידת תוצר בכל ענף. הסחר בין מדינות, באותה לוגיקה, משקף מתכוני ייצור שונים, לא רק טעמים של צרכנים.

מחיר כפתרון של מתכון, לא כתועלת שולית

הספר מ-1960 דק, כמאה עמודים, ומלא מספרים ומשפטים חסכוניים. הוא מניח כמויות נתונות, בלי סיפור על תשואה עולה או יורדת, ומחפש מחירים שמאפשרים ייצור מחדש של המערכת. יש בו "סחורה תקנית" שמשמשת מוט מידה לחלוקה, ניסיון לפתור בעיה שריקרדו חיפש: מדד ערך שאינו זז כששכר ורווח מתחלפים. הביקורת על תורת ההון השולית חדה: אי אפשר לסכום מכונות למספר "הון" שקובע את הריבית, כי כדי לסכום אותן כבר צריך מחירים, ומחירים תלויים בריבית. הוויכוח הזה, יחד עם רובינסון, נעשה "מחלוקת ההון" בין קיימברידג' אנגליה לקיימברידג' מסצ'וסטס. הקשר למיקרו כלכלה הוא הפוך: זה מיקרו בלי עקומת תועלת.

הייחוד היה שיבה לקלאסיקנים בכלים של המאה ה-20. סראפה ערך את ריקרדו כדי לשחזר שיטה שבה מחירים וחלוקה נקבעים יחד מתנאי ייצור, ואחר כך בנה מודל נקי שמראה שהשיטה עקבית. במקביל ביקר את האייק ב-1932 על כסף והון, ושוחח עם לודוויג ויטגנשטיין עד כדי כך שוויטגנשטיין ייחס לו השפעה על המפנה בפילוסופיה של השפה. הוא פרסם מעט מאוד, דיבר פחות, וערך יותר. בקיימברידג' היה נוכחות שקטה עם השפעה רחבה.

"ייצור סחורות באמצעות סחורות" פתח אסכולה ניאו-ריקארדיאנית: מחירים ממערכת, עודף שמתחלק בין שכר לרווח, וביקורת על פונקציית ייצור עם "הון" אחד. כלכלני תשומה-תפוקה מצאו אצלו שפה קרובה ללאונטיף, בלי אותה מטרה סטטיסטית. הקשר לאיך הכלכלה התפתחה הוא מעגל: ריקרדו, מרקס, מרשל, ואז חזרה לריקרדו דרך סראפה. אחרי 1983 נשארו הטיוטות בארכיון טריניטי, והספר הדק ממשיך להופיע בקורסים על תולדות המחשבה, על חלוקה ועל מה שמחיר "באמת" מודד כשמוותרים על סיפור התועלת השולית. מהדורת ריקרדו נשארה מהדורת הייחוס, וכל מי שחוזר לקלאסיקנים עובר דרך העריכה שלו.