ג'ון מיינרד קיינס - כשהחיסכון של כולם תוקע את המשק

ג'ון מיינרד קיינס נולד ב-5 ביוני 1883 בקיימברידג' שבאנגליה, בבית של ספרים ומעורבות ציבורית. האב, ג'ון נוויל קיינס, לימד לוגיקה וכלכלה מדינית באוניברסיטה. האם, פלורנס אדה בראון, פעלה בפוליטיקה המקומית ומאוחר יותר כיהנה כראש העיר. הילד גדל ברחוב הארווי 6, למד באיטון והגיע לקולג' קינגס עם מלגה במתמטיקה. ב-1905 סיים תואר ראשון במתמטיקה. אלפרד מרשל, שכבר היה דמות מרכזית בפקולטה, משך אותו לשיעורים בכלכלה. במקביל נמשך קיינס לפילוסופיה של ג'ורג' אדוארד מור ולחוג בלומסברי, עם חברים כמו ליטון סטרצ'י ווירג'יניה וולף.

אחרי הבחינות לשירות המדינה עבד במשרד לענייני הודו. משם יצא הספר הראשון, "מטבע ומימון בהודו" ב-1913, על תקן חליפין בזהב בלי ביקור במושבה עצמה. הוא חזר לקיימברידג', נבחר לעמית בקינגס ב-1909, ולימד. במלחמת העולם הראשונה שובץ באוצר הבריטי, וב-1919 ייצג את האוצר בוועידת ורסאי. אחרי שראה את תנאי הפיצויים על גרמניה, התפטר וכתב בקיץ אחד את "התוצאות הכלכליות של השלום" (1919). הספר הפך אותו לדמות ציבורית רחבה, עם תרגומים ומכירות שמעבר לאולם ההרצאות. ב-1921 פרסם מסה על הסתברות, ב-1923 מסה על רפורמה מוניטרית, וב-1925 נישא לרקדנית לידיה לופוקובה. ב-1930 הופיע "מסה על הכסף" בשני כרכים. בשנות השפל הגדול חיפש הסבר לשוק שנתקע עם מובטלים ומפעלים דוממים, בזמן שהתיאוריה הישנה דיברה על איזון אוטומטי.

ב-1936 יצאה "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף". הספר הפך את קיינס לדמות שסביבה נבנית מאקרו כלכלה כפי שהיא נלמדת מאז. ב-1940 חזר לאוצר הבריטי למימון המלחמה, וב-1942 קיבל תואר לורד. ב-1944 היה שחקן מרכזי בברטון וודס, שם נבנו מוסדות הכסף של אחרי המלחמה. הוא מת ב-21 באפריל 1946 בטילטון שבסאסקס, אחרי התקף לב, בגיל 62.

ביקוש אפקטיבי, מכפיל והעדפת נזילות

התיאוריה אומרת דבר פשוט בכיס. משק בית שחושש מהעתיד מקצץ הוצאה ומגדיל חיסכון. כשמשק בית אחד עושה זאת, היתרה שלו גדלה. כשכולם עושים זאת יחד, החנות מוכרת פחות, המפעל מייצר פחות, והשכר יורד. החיסכון שכולם רצו גדל על הנייר, אבל ההכנסה שמימנה אותו נחתכת. זאת פרדוקס החסכנות: זהירות פרטית הופכת לשיתוק קולקטיבי. הביקוש האפקטיבי הוא הסכום שאנשים באמת מוציאים על צריכה והשקעה, לעומת מה שהיו יכולים לייצר. כשהסכום הזה נמוך, המשק מתייצב עם אבטלה. הידיים פנויות, המכונות במקום, והמחיר של ההמתנה הוא שכר אבוד.

המכפיל מתרגם את זה למספר. ממשלה שבונה כביש משלמת לקבלן. הקבלן משלם לעובדים. העובדים קונים לחם, נעליים ושכירות. האופה והסנדלר משלמים לספקים שלהם. שקל אחד של הוצאה ציבורית הופך לכמה שקלים של הכנסה במשק, כל עוד יש כושר ייצור פנוי. גודל המכפיל תלוי כמה מההכנסה החדשה חוזרת לקניות לעומת כמה נשמר בצד. במקביל פועלת העדפת הנזילות: אנשים מחזיקים מזומן כי הם צריכים לשלם חשבונות, כי הם נזהרים, וכי הם מהמרים על מחיר האג"ח. הריבית היא המחיר שמשכנע אותם לוותר על המזומן. כשהריבית כבר נמוכה מאוד, תוספת כסף נשארת בכיס במקום לזוז להשקעה. כאן נכנסת מדיניות תקציבית: גירעון מכוון בזמן שפל, עודף כשהמשק רותח.

הייחוד של קיינס היה ההיפוך בסדר. עד אז ההנחה הרווחת הייתה שהחיסכון קובע השקעה, והמחירים מורידים שכר עד שכולם עובדים. הוא שם את הביקוש במרכז: השקעה קובעת הכנסה, וההכנסה קובעת כמה אפשר לחסוך. שוק יכול להישאר שנים במצב של תעסוקה חלקית. הפתרון בכיס של המדינה הוא הזמנות, מסים ותשלומי העברה שמוסיפים ביקוש כשהשוק הפרטי מצטמצם. בכיס של משק הבית המשמעות היא שאבטלה המונית היא כשל של סכום הקניות, לא כשל של רצון לעבוד. בכיס של הפירמה המשמעות היא שמפעל רווחי עלול לעמוד כי הלקוחות נעלמו, גם אם הטכנולוגיה תקינה.

הספר המרכזי נשאר "התיאוריה הכללית" מ-1936, אבל הרצף סביבו חשוב באותה מידה: המסה על הכסף מ-1930 הכינה את הקרקע, ו"איך לשלם על המלחמה" מ-1940 הציג את הצד השני, איך לבלום ביקוש כשהמשק כבר בשיא תעסוקה. ההשפעה הגיעה לממשלות, לאוצרות ולהבנק המרכזי והריבית. תוכניות ניו דיל, מדיניות אחרי 1945, ומודלים של תעסוקה מלאה שאבו ממנו. גם מי שחלק עליו, מפרידמן ועד לוקאס, דיבר מולו. באוניברסיטאות עדיין פותחים קורס מאקרו עם עקומת ביקוש מצרפי, מכפיל וריבית. בכיס של משלם המסים, הוויכוח על גירעון בשפל ועל ריבית באבטלה הוא ויכוח קייןסיאני, גם כשהשם על הכריכה כבר אחר.