פול סמואלסון - הספר הלימודי שעיצב דורות של כלכלנים

פול אנתוני סמואלסון נולד ב-15 במאי 1915 בגארי שבאינדיאנה, עיר פלדה על שפת ימת מישיגן. האב היה רוקח, והמשפחה, מהגרים יהודים מפולין שעלו בסולם החברתי בשנות המלחמה הראשונה, עברה בהמשך לשיקגו. בגיל 16 נרשם לאוניברסיטת שיקגו, למד אצל פרנק נייט וג'ייקוב ויינר, וישב לצד סטודנטים כמו מילטון פרידמן וג'ורג' סטיגלר. ב-1935 סיים תואר ראשון ועבר להרווארד. שם כתב דוקטורט שהפך לספר, וקיבל תואר שלישי ב-1941. ב-1940, בגיל 26, הצטרף לסגל MIT, מוסד שהיה אז שולי בכלכלה והפך תחתיו למעבדה מובילה. הוא נשאר שם עד לפרישה, במשרד ליד רוברט סולו.

ב-1947 יצא "יסודות הניתוח הכלכלי", עיבוד של עבודת הדוקטורט. באותה שנה קיבל את מדליית ג'ון בייטס קלארק לכלכלן צעיר. ב-1948 יצא ספר הלימוד "כלכלה: ניתוח מבוא", שנמכר במיליוני עותקים ותורגם לעשרות שפות. סמואלסון אמר פעם שמי שכותב את ספרי הלימוד קובע את השפה שבה דור שלם חושב על שוק. ב-1970 קיבל את פרס נובל לכלכלה, האמריקאי הראשון בפרס הזה והזוכה השני בתולדותיו, על עבודה מדעית שפיתחה תיאוריה סטטית ודינמית והעלתה את רמת הניתוח. הוא ייעץ לנשיאים דמוקרטים, כתב טור בניוזוויק מול פרידמן, ופרסם מאות מאמרים. מת ב-13 בדצמבר 2009 בבלמונט שבמסצ'וסטס, בגיל 94.

המהלך שלו היה להפוך כלכלה לשיטה של מקסימום תחת אילוץ. משק בית ממקסם תועלת בתקציב נתון. פירמה ממזערת עלות בטכנולוגיה נתונה. שיווי משקל יציב הוא נקודה שהמשק חוזר אליה אחרי זעזוע. בלי המתמטיקה הזאת, טען, הכלכלנים מתאמנים בלי לרוץ במרוץ. הספר מ-1947 נתן לדורות כלים: השוואה סטטית, יציבות, ועקרון ההתאמה בין התנהגות לשיווי משקל. סטודנט שלמד ממנו ידע לגזור ביקוש ממקסימום, ולבדוק אם שיווי המשקל מחזיק אחרי שינוי מס או מכס.

העדפה נגלית וסינתזה שנכנסת לכיס

העדפה נגלית אומרת בכיס דבר שאפשר לבדוק בקופה. אין צורך לשאול אדם מה הוא אוהב. מספיק לראות מה הוא קונה במחירים נתונים. אם בחר תפוח כשהיה יכול לקנות אגס באותו סכום, התפוח עדיף אצלו. אם אחר כך, כשהאגס הוזל, הוא עדיין בוחר תפוח, הבחירה עקבית. אם הוא קופץ הלוך ושוב בלי כלל, ההעדפות סותרות. זאת שפה של מיקרו כלכלה שנכנסת לכרטיס האשראי: המחירים חושפים דירוג, והדירוג חושף ביקוש. בצד המאקרו בנה סמואלסון סינתזה ניאו-קיינסיאנית. בטווח הקצר, כשיש אבטלה, ביקוש קובע תוצר, ומדיניות תקציבית ומוניטרית זזה. בטווח הארוך, מחירים מתיישרים והמשק חוזר למסלול של תעסוקה גבוהה. הספר "כלכלה" מ-1948 לימד את זה לסטודנטים במאות מכללות: עקומות היצע וביקוש, מכפיל, סחר, כסף.

בכיס של משק בית הסינתזה אומרת שמיתון הוא זמן שבו המדינה יכולה להוסיף הזמנות בלי לדחוק מיד את כל ההשקעה הפרטית, ובו הבנק המרכזי והריבית יכולים להוזיל אשראי. בכיס של פירמה היא אומרת שמחיר ומכסה נקבעים בשוליים, ושעודף צרכן הוא מה שהקונה היה מוכן לשלם מעבר למחיר בפועל. הוא תרם גם לקשר בין מכפיל למאיץ: השקעה מגיבה לשינוי בתוצר, והשינוי בתוצר מגיב להשקעה, וכך נוצר מחזור. בנוסחת סחר הראה איך מדינה מייצאת את הגורם השופע אצלה. בכל אלה שמר על קיינס בצד הביקוש ועל מרשל בצד המחיר.

הייחוד היה כפול: שפה מתמטית אחת לכל התחום, וספר מבוא שקבע מה נחשב לכלכלה נורמלית אחרי 1948. "יסודות הניתוח הכלכלי" מ-1947 נשאר התנ"ך של הדוקטורנטים. "כלכלה" מ-1948 נשאר המודל לספרי לימוד שבאו אחריו, כולל מהדורות שעודכנו כל כמה שנים לפי האינפלציה, האבטלה והמלחמה של אותה תקופה. MIT הפכה לכתובת. תלמידים שלו הגיעו לבנקים מרכזיים, לאוצרות ולאוניברסיטאות. הוויכוח עם שיקגו על כסף, על פיליפס ועל ציפיות התנהל בתוך המגרש שהוא סימן. גם היום, כשפותחים קורס ראשון בכלכלה, עקומת הביקוש, עודף הצרכן והמכפיל מגיעים במסלול שהוא סלל: מנוסחה על הלוח אל הכיס של מי שמשלם שכירות וריבית. הוא כתב גם על מוצר ציבורי, על דורות חופפים ועל ייצוא של גורם ייצור שופע. בטורי ניוזוויק התווכח עם פרידמן על כסף ואינפלציה בשפה שהגיעה לעיתון היומי. בכיס של משלם מסים, ההצדקה להוצאה על מגדלור, חיסון או כביש נשענת על ההבחנה בין מוצר שאפשר לגבות עליו בקופה לבין מוצר שכולם נהנים ממנו יחד. זאת ירושה של ילד מגארי שהפך כלכלה לשפה משותפת של קמפוס, אוצר ובנק מרכזי.