כרמן ריינהרט - הפעם זה לא אחרת והחוב שחוזר תמיד
מהוואנה ב-1955: ההיסטוריונית של משברים שהראתה שכל דור ממציא תירוץ חדש לאותו מינוף ישן
כרמן ריינהרט, לבית קסטליאנוס, נולדה ב-7 באוקטובר 1955 בהוואנה. ב-6 בינואר 1966 הגיעה לארצות הברית עם הוריה ושלוש מזוודות, גיל עשר. המשפחה ישבה תחילה בפאסדינה ואחר כך בדרום פלורידה. היא למדה במכללה במיאמי, סיימה כלכלה באוניברסיטת פלורידה ב-1975, עבדה בבר סטרנס, וחזרה לקולומביה לדוקטורט ב-1988 אצל רוברט מונדל. בקרן המטבע עבדה בשנות התשעים, הייתה סגנית מנהל המחקר ב-2001 עד 2003, לימדה במרילנד ובהרווארד, וב-2020 עד 2022 הייתה כלכלנית ראשית של הבנק העולמי. בכיס של ילדה גולה זה אומר מטבע שמתחלף, חסכון שנשאר מאחור, ושיעור מוקדם על מה שמדינה עושה לחוב כשהמשטר מתחלף.
ב-2009 יצא הספר "הפעם זה אחרת: שמונה מאות שנים של טיפשות פיננסית", עם קנת רוגוף. הכותרת היא הציטוט שהם באו להרוס. בכל בועה אומרים שהטכנולוגיה חדשה, שהפיקוח חכם, שהחוב הפעם בטוח. הנתונים, על פני מאות שנים ומדינות, מראים תבנית: אשראי גדל, מחיר נכס רץ, ואחר כך חדלות פירעון, משבר בנקאי, או שתיהן. אחרי המשבר התוצר נחלש שנים, והחוב הציבורי קופץ כי ההכנסות נופלות וההצלה יקרה. ב-2010 פרסמו גם מאמר על צמיחה בזמן חוב גבוה, מאמר שעורר מחלוקת על סף ומאוחר יותר על נתונים. הליבה של הספר מ-2009 נשארה: הפעם אינה אחרת.
כשהמשפחה לוקחת משכנתה כי המחירים רק עולים
בכיס זה אומר דירה. המחיר רץ, הבנק נותן יותר, והשכנים קונים. הסיפור הוא שחסרות דירות, שהריבית נמוכה לנצח, שהעיר הזו חסינה. ריינהרט אומרת לקרוא את השורה של המינוף, לא את הסיפור. כשהחוב גדול ביחס להכנסה, ירידת מחיר קטנה הופכת לחדלות. אחרי המשבר המדינה בולעת את החוב הפרטי, המס עולה או השירות נחתך, והבית משלם שוב. מי שקורא על מאקרו כלכלה של משברים פוגש אצלה היסטוריה כמסד נתונים, לא כנוסטלגיה. בשוק המניות זה אשראי על מניות. בשוק המדינות זה חוב במטבע זר שהשער הורג.
היא מיפתה סוגי משברים: מטבע, בנקים, חוב חיצוני, חוב פנימי, אינפלציה. לעיתים הם באים יחד. משק בית במדינה כזו רואה שכר שנשחק, פיקדון שנסגר, ושער שבורח. קובה של ילדותה הייתה שיעור אחד. אמריקה הלטינית של עבודתה בקרן הייתה שיעור שני. 2008 במדינות עשירות היה השיעור שהפתיע מי שחשב שרק השווקים המתעוררים נופלים. הספר אמר: גם עשירים ממציאים "הפעם אחרת". בכיס של חוסך ישראלי זה מטבע מקומי, דירה ממונפת, וחוב ממשלתי שגדל אחרי מלחמה ומגפה. התבנית אינה גזרה. היא אזהרת מינוף.
הייחוד היה לבנות קטלוג ארוך, מדינה-שנה, במקום מודל אלגנטי על תצפית קצרה. רוגוף הביא שער וחוב ריבוני. היא הביאה משברים מתעוררים והתמדה. יחד הפכו סיפורים לסטטיסטיקה. מי שמסתכל על איך הכלכלה התפתחה דרך משברים פוגש אצלה חזרה, לא קידמה חלקה. המאמר על חוב וצמיחה לימד גם שיעור שני: נתון רגיש, וסף קסם משקר. הספר על שמונה מאות שנים עמיד יותר מהסף.
ההשפעה יושבת בכל דוח יציבות פיננסית, בכל דיון על יחס חוב, ובכל משפט זהירות מול בועה. בכיס נשאר כלל. כשאומרים שהפעם אחרת, בודקים את החוב. אם החוב גדול והמחיר רץ, התבנית חיה. אחרי הנפילה המדינה והמשפחה ממשיכות לשלם שנים, לא חודשים. ריינהרט נתנה שם לשיעור היקר ביותר בשוק: הזיכרון הקצר הוא חלק מהבועה, וההיסטוריה הארוכה היא כלי העבודה.
בבנק העולמי, בזמן הקורונה, ראתה גל חוב חדש במדינות עניות: הלוואות לחיסונים ולסגרים, אחר כך ריבית עולמית שעולה. בכיס של משפחה באפריקה או באסיה זה מזון מיובא שיקר יותר, וממשלה שחותכת סובסידיה. הקטלוג שלה התארך בזמן אמת. היא לא חגגה את האימות. היא חזרה על אותה שורה: המינוף נעים בעלייה, והוא החשבון בירידה, בכל יבשת ובכל מטבע.
בכיס של השנים האלה כרמן ריינהרט פגש מחיר, שכר או אשראי, לא רק כותרת. This Time Is Different, 2009 עם רוגוף הוא הציר. חוב, משברים נשמע בסניף, במשכנתא או בתלוש, לפי החודש. הייחוד נשאר הפעם זה לא אחרת. מי שחי את התקופה זוכר החלטה אחת שהפכה לסכום בחשבון.
המסלול יצא מהוואנה/ארה"ב. הזמן עושה את שלו, והשאלה היומיומית חוזרת: מי משלם כשהמוסד בוחר סעיף אחד על פני אחר, ומה נשאר בבית אחרי שהסעיף יורד מהנייר אל התלוש. כרמן ריינהרט עמד בחדר שבו מחליטים, והכיס בחוץ הרגיש את ההחלטה באיחור של חודש או של שנה.
