K, C או E? האותיות שמסבירות למה אנשים יכולים לחיות באותה כלכלה ולהרגיש שהם במדינות שונות
כלכלנים אוהבים לתאר התאוששות באמצעות אותיות: V היא נפילה מהירה וחזרה מהירה, U היא תקופה ממושכת בתחתית, W היא התאוששות שנקטעת, L היא משבר שהמשק מתקשה לצאת ממנו ו-K מתארת מצב שבו חלק מהציבור מתקדם בזמן שחלק אחר נשאר מאחור. בשנים האחרונות נוספו גם C ו-E,
שמנסות להסביר אם הפערים מתחילים להיסגר או שפשוט נוצרו כמה שכבות שחיות זו לצד זו באותה כלכלה
אפשר להסתכל על כלכלה דרך תמ"ג, אבטלה, אינפלציה וריבית, אך לפעמים אות אחת מספרת את הסיפור מהר יותר. במשך עשרות שנים כלכלנים תיארו את הדרך שבה משק נכנס למשבר ויוצא ממנו באמצעות האות שהגרף מזכיר. V, U, W ו-L היו השפה המרכזית. אחרי הקורונה הגיעה K, ובשנים האחרונות היא הפכה כמעט לתיאור חברתי. כעת מתחילים לדבר גם על C ועל E.
האותיות האלה אינן מודל כלכלי מדויק, אלא דרך קצרה לתאר כיוון. מדינה יכולה להיראות כמו V מבחינת התמ"ג, כמו K מבחינת הכנסות וכמו E מבחינת הצריכה, והכול באותו זמן.
הן גם חוצות גבולות. K יכולה להופיע בארה"ב, בישראל, בבריטניה, בסין או באירופה. V יכולה להגיע אחרי מגפה, מלחמה או משבר פיננסי. L יכולה להימשך שנים בכל משק שסוחב חובות, דמוגרפיה חלשה או השקעות נמוכות. לכן לפני שמנסים להבין איזו אות מתארת כלכלה מסוימת, כדאי להכיר את המילון.
V - נפילה מהירה וחזרה מהירה
התאוששות בצורת V היא התרחיש שכל ממשלה ובנק מרכזי היו רוצים לקבל אחרי משבר. הכלכלה נופלת מהר, מגיעה לתחתית ואז חוזרת כמעט באותה מהירות.
הפגיעה קצרה יחסית. חברות מפסיקות לגייס או מפטרות, הצרכנים מצמצמים הוצאות, אך כאשר הגורם למשבר נעלם הפעילות חוזרת. עסקים שורדים, עובדים חוזרים לעבודה וההשקעות מתחדשות.
הקורונה היא הדוגמה הבולטת מהשנים האחרונות. הפעילות ברוב הכלכלות הגדולות התרסקה במהירות בגלל הסגרים ואז חזרה עם פתיחת המשקים, התמיכה הממשלתית והריבית הנמוכה.
גם להתאוששות מהירה יש מחיר. אחרי הקורונה ביקוש חזק פגש שרשראות אספקה חלשות, מחירי מוצרים ונכסים עלו ובנקים מרכזיים נאלצו להעלות ריבית. V טובה לצמיחה ולתעסוקה, אך יכולה לייצר במהירות את הבעיה הבאה.
U - נשארים זמן מה בתחתית
ב-U הכלכלה נופלת, אך במקום לחזור מיד היא נשארת חלשה תקופה מסוימת. חברות חוששות להשקיע, הצרכנים זהירים והאבטלה נשארת גבוהה. רק בהדרגה המשק חוזר לצמוח.
זה תרחיש כואב יותר מ-V משום שהזמן בתחתית מייצר נזק מצטבר. עובד שנמצא מחוץ לשוק במשך שנה עלול לאבד מיומנויות, עסק שמתקשה חודשים עלול להיסגר והבנקים נעשים זהירים יותר במתן אשראי.
מצד שני, תקופה כזאת יכולה לאפשר למשק להפחית חובות, לנקות מלאים ולהוריד אינפלציה לפני שהצמיחה חוזרת. דפוסים כאלה הופיעו אחרי משברים בנקאיים, משברי נדל"ן ומיתונים עמוקים במדינות שונות.
W - נדמה שהמשבר נגמר, ואז הוא חוזר
W היא התאוששות כפולה. הכלכלה נופלת, עולה, נותנת תחושה שהמשבר הסתיים ואז יורדת שוב. רק בסיבוב השני מגיעה התאוששות יציבה יותר.
זה יכול לקרות כאשר ממשלה או בנק מרכזי מסירים תמיכה מוקדם מדי, כאשר מגיע זעזוע חדש או כשההתאוששות הראשונה נשענה על גורמים זמניים.
אירופה הציגה דפוסים כאלה סביב משבר החוב, כאשר השיפור אחרי המשבר הפיננסי נקטע במשבר נוסף. מבחינת משקיעים, W מסוכנת משום שהשוק יכול לעלות במהירות על בסיס ציפייה להתאוששות ואז לרדת שוב כשהפעילות נחלשת.
L - המשבר שמסרב להיגמר
L הוא התרחיש שממנו בנקים מרכזיים חוששים במיוחד. הכלכלה נופלת ונשארת ברמה נמוכה במשך שנים, בלי חזרה מהירה ובלי מסלול התאוששות ברור.
- JetZero: המטוס שנולד מחדש - ומביך את בואינג ואיירבוס
- חשבון ה-AI מגיע למיקרוסופט: עובד אחד צרך טוקנים בשווי 28 אלף דולר בחודש
יפן אחרי התפוצצות בועת הנדל"ן והמניות בתחילת שנות ה-90 היא הדוגמה הקלאסית. חברות ובנקים נשארו עם חובות גדולים והכלכלה נכנסה לשנים ארוכות של צמיחה חלשה.
L יכולה להופיע גם בכלכלות עם חוב גבוה, אוכלוסייה מזדקנת, פריון חלש או השקעות נמוכות. במצב כזה השכר מתקדם לאט, חברות משקיעות פחות ודור שלם יכול להיכנס לשוק עבודה חלש.
גם בתוך L יכולים להיות ענפים חזקים. המשק כולו יכול לדשדש בזמן שטכנולוגיה, בריאות או ענפי יצוא מסוימים צומחים במהירות.
K - אותה כלכלה, שני עולמות
K שונה מהאותיות הקודמות. V, U, W ו-L מתארות בעיקר את המסלול של הכלכלה כולה. K מתארת פיצול.
קבוצה אחת עולה, בזמן שקבוצה אחרת נשארת מאחור או נחלשת. הזרוע העליונה של K מייצגת את המנצחים, והתחתונה את מי שמצבם הורע.
המושג הפך פופולרי במיוחד אחרי הקורונה. עובדים בעלי שכר גבוה שיכלו לעבוד מהבית שמרו על הכנסה, שוקי המניות עלו ומחירי הנדל"ן טיפסו. מי שהחזיק נכסים נהנה. במקביל עובדים בשירותים, מסעדות, תיירות ומקצועות פיזיים ספגו פגיעה חזקה יותר.
הדפוס רחב מארה"ב. בישראל בעלי דירות ונכסים נהנו במשך שנים מעליית מחירים, בזמן שמשקי בית צעירים ללא דירה התמודדו עם מחירי רכישה ושכר דירה גבוהים יותר. באירופה אפשר לראות פערים בין ענפי ידע לשירותים, ובסין בין ערים גדולות ואזורים חלשים יותר או בין טכנולוגיה לתעשיות מסורתיות.
החשיבות של K היא בכך שהיא מכריחה להפסיק לדבר על "הצרכן" כאילו מדובר באדם אחד. משפחה עם נכסים, שכר גבוה וחסכונות מתנהגת אחרת ממשפחה שחלק גדול מהכנסתה הולך לשכירות, מזון ואשראי.
מבחינת חברות, K יכולה אפילו לייצר הזדמנויות בשני הקצוות. עסקים שמוכרים לעשירים יכולים לפרוח, וגם רשתות דיסקאונט יכולות ליהנות מהלקוחות שמחפשים מחיר נמוך יותר. דווקא מי שנמצא באמצע, עם מוצר שאינו זול מספיק ואינו יוקרתי מספיק, עלול להיפגע.
מבחינה חברתית ופוליטית זה דפוס מורכב יותר. הכלכלה יכולה להציג צמיחה ותעסוקה טובות, בזמן שחלק גדול מהציבור מרגיש שמצבו אינו משתפר.
C - הפער מתחיל להיסגר
C מנסה לתאר מצב שבו הפיצול של K מתחיל להתכנס. השכבות שהיו בתחתית משתפרות בקצב מהיר יותר, בזמן שהעליונות ממשיכות לצמוח.
השיפור יכול להגיע מעליית שכר, ירידה באינפלציה, הפחתת מסים, ירידה בריבית או גידול בתעסוקה. אם השכר של עובדים בעלי הכנסה נמוכה עולה מהר יותר מהמחירים, הם מחזירים לעצמם חלק מכוח הקנייה שאבד.
זה יכול לקרות בכל מדינה. אם בישראל השכר בענפי שירותים ובנייה עולה מהר יותר בזמן שהאינפלציה יורדת, חלק מהפער יכול להצטמצם. אותו מנגנון יכול להופיע גם באירופה או בארה"ב.
היתרון של C הוא שהצמיחה מקבלת בסיס רחב יותר. כאשר גם מעמד הביניים והשכבות החלשות יכולים להוציא יותר, המשק פחות תלוי בקבוצת צרכנים צרה.
החיסרון הוא שההתכנסות יכולה להיות זמנית. הטבת מס חד פעמית או עלייה קצרה בשכר לא בהכרח משנות את התמונה אם מחירי הדיור, האשראי או השירותים ממשיכים לעלות.
E - שלוש שכבות שחיות במקביל
E מניחה שהכלכלה כבר אינה מחולקת לשניים בלבד. במקום עשירים מול כל השאר, יש שלוש שכבות: בעלי הכנסה גבוהה, מעמד ביניים ומשקי בית בעלי הכנסה נמוכה.
הקו העליון של E מייצג משקי בית עם נכסים, תיקי השקעות ושכר גבוה. הם ממשיכים להוציא על חופשות, מלונות יקרים, מסעדות ומוצרים איכותיים.
הקו האמצעי הוא מעמד הביניים. הוא עדיין מוציא, אך נעשה בררני יותר. הוא יכול לטוס בקיץ ואז לחסוך במסעדות, לקנות רכב ולהחזיק אותו יותר זמן או לשפץ חלק מהבית במקום לעבור.
הקו התחתון מייצג משפחות שחלק גדול מההכנסה שלהן הולך למזון, שכירות, דלק ואשראי. כל שינוי בריבית, באנרגיה או במחירי המזון משפיע עליהן הרבה יותר.
היתרון של E הוא שהיא מתארת מציאות מורכבת יותר. החיסרון הוא שהיא עשויה לשקף מצב שבו הפערים כבר התקבעו. כולם ממשיכים לחיות ולצרוך, אך עושים זאת בעולמות כלכליים שונים.
בישראל אפשר לזהות דפוס כזה בשוק הדיור, ברכב ובצריכה. משק בית מבוסס יכול להחליף רכב בתדירות גבוהה ולטוס כמה פעמים בשנה. מעמד הביניים מאריך את חיי הרכב ומחפש טיסות זולות יותר. משק בית חלש מתמקד בעיקר במחירי מזון, שכירות ואשראי.
אז מה קורה עכשיו בארה"ב?
כאן הדיון הופך למעניין משום שיש סימנים שתומכים ביותר מאות אחת.
שר האוצר האמריקאי סקוט בסנט טוען שעידן ה-K מתחיל להיחלש ושהמשק נע יותר לכיוון C. הטיעון שלו הוא שהשכר של עובדים בעלי הכנסות נמוכות עולה, ובמקביל הקלות מס על טיפים ושעות נוספות משפרות את ההכנסה הפנויה שלהם.
גם חלק מהחברות מזהות שיפור. מנכ"ל הילטון כריסטופר נאסטה אמר שהחברה רואה חזרה של ביקוש במגזרי הביניים והביניים הגבוהים. נתוני בנק אוף אמריקה מצביעים על צמצום מסוים בפער בהוצאות בכרטיסים בין קבוצות הכנסה.
אם המגמה תימשך, זה יתאים ל-C: הקבוצות שנשארו מאחור מתחילות לסגור חלק מהפער.
מנגד, יש נתונים שמתאימים יותר ל-E. החוב בכרטיסי אשראי בארה"ב הגיע לכ-1.26 טריליון דולר. עבור משפחות בעלות הכנסה נמוכה, ריבית גבוהה על אשראי מכבידה הרבה יותר, בעוד משקי בית מבוססים יכולים להמשיך לצרוך בלי להישען באותה מידה על חוב.
דוחות הקמעונאיות שעליהם כתבנו בביזפורטל משקפים את הפיצול הזה. וולמארט ממשיכה לצמוח אך רואה רגישות גבוהה למחיר, רוס סטורס נהנית ממעבר לחנויות זולות יותר, והום דיפו ולואו'ס רואות לקוחות שמעדיפים תיקונים קטנים על פרויקטים גדולים.
האמריקאים ממשיכים לצרוך, אך לא באותה דרך. העשירים ממשיכים קדימה, מעמד הביניים מחזיק מעמד בזהירות והשכבות החלשות נשארות רגישות יותר לכל זעזוע במחירי המזון, האנרגיה או האשראי.
הדיון בארה"ב חשוב משום שהיא הכלכלה הגדולה בעולם, אך השאלה רחבה יותר. כמעט כל כלכלה מפותחת מתמודדת היום עם אותו מבחן: האם השיפור אחרי תקופת האינפלציה והריבית הגבוהה מגיע לרוב הציבור, או בעיקר לחלק ממנו.
בישראל אפשר לשאול את אותה שאלה דרך שכר, נדל"ן, ריבית ומשכנתאות. באירופה דרך אנרגיה, תעשייה ושכר. בסין דרך נדל"ן, תעסוקת צעירים והפער בין ערים גדולות לאזורים חלשים יותר.
K, C ו-E הן לכן פחות אותיות אמריקאיות ויותר שפה שמנסה לתאר משהו שקשה למדוד במספר אחד: איך אותה כלכלה מרגישה לאנשים שחיים בה מנקודות פתיחה שונות.
